בוקר אחד נשמעה דפיקה בדלת

והמציאות טפחה על הפנים

מאמר השראה מאת קלריסה טייטל

זה קרה ביום חמישי ה-23 ביולי 2020 במודיעין.

השעה הייתה 10:50 בבוקר כשחברה טובה שלי ואני עמדנו במטבח וסידרנו מצרכים שהגיעו במשלוח מהסופר. קשקשנו על הא ועל דה, השלמנו פערים ואפילו התחלנו לדבר על יעוד ותכלית. צלצול מפתיע וחד בפעמון של הדלת קטע את הפטפוטים.

מי זה יכול להיות?

ניגשתי לדלת עם פנים של סימן שאלה גם כי לא ציפיתי לאף אחד וגם כי כל מי שמגיע אלינו יודע שאצלנו לא מצלצלים.
הכלבות שנבחו כמו משוגעות רצו לעבר הדלת סקרניות לראות מי עומד בצידה השני. פתחתי את הדלת מעט, חוסמת בגופי את הכלבות שלא יצאו וינבחו מקרוב על האדם שנמצא שם.
עמדה למולי אישה קטנת מימדים, לבושה בבגדים שידעו ימים טובים יותר, תרמיל בלוי אחד ריק למחצה על כתף אחת, תרמיל בלוי נוסף ריק למחצה על הכתף השנייה ושק נשיאה ריק של אחד מהסופרמרקטים מונח על אחת מהאמות.

מבעד למסכה היא לחשה לעברי:

"יש לך אולי אוכל מבושל לשבת שאת מוכנה לחלוק איתי…?"
לקח לי שניות ארוכות (אולי רק נדמה לי) להבין את הסיטואציה… סכין חדה פילחה לי את הלב רעד קר עבר בכל הגוף שלי ומצאתי את עצמי עונה לה:
"אין לי אוכל מבושל… אני יכולה לחלוק איתך מצרכים…"
אמרתי וחשבתי על הארונות המפוצצים שפע של כל טוב שהרגע הגיע אלי מהסופר.
ללא כל היסוס היא ענתה לי:
"כל מה שתכיני יהיה לי טוב, לא צריך הרבה, מספיק קצת תפוחי אדמה בתנור…"
הבטתי שוב באישה ועל פי מראיה הנחתי שהיא סוג של דתייה אז נפלט מתוכי:
"אנחנו לא בית כשר בכלל, זה בסדר?"
"כן" היא ענתה לי תוך כדי הנפת יד.
"כבר לא איכפת לי. העיקר לאכול"
"אשמח להכין לך אורז ופסטה"
חשבתי על מה אני יכולה להכין בשלוף ולתת לה.
"יופי, תודה, זה יהיה נהדר, שאחזור אליך ב 12:00 לקחת?"
עניתי לה שכן וסגרתי את הדלת מאחורי.

הדלת ניתרקה אל מקומה ועל פני כמו סתירה מצלצלת

כל מה שהצלחתי לעשות זה להישען על הדלת בגבי ולבכות.
טורנדו של רגשות הציפו אותי ואת החברה שלי שכבר הבינה במה מדובר. החל מחמלה דרך כעס וחוסר אונים החל מהתגייסות לעזרה דרך אבדון מוחלט.
תוך כדי הדמעות והרעד, ניגשנו חברתי ואני להכין את המנות, צ'יק צ'אק, שיהיה מוכן עבורה בשעה 12:00 כשהיא תגיע לקחת.

בשעה 12:00 בדיוק צלצל הפעמון של הדלת בשנית

בחרדת קודש הגשתי לה את הקופסאות, היא מנגד הושיטה ידיה, הכניסה לשקית הנשיאה הריקה ואמרה לי:

"אני מאוד מודה לך, שתדעי המון בריאות, שבת שלום"

 

נותרתי מרוגשת ומבולבלת ובתוך כל שק הרגשות לא עלה בדעתי לשאול לשמה או למקום מגוריה בשביל להמשיך לעזור לה, באופן אישי, בעתיד.

אנשים רעבים זה לא חרטא.
אנשים רעבים דופקים על הדלתות ומבקשים אוכל לשבת.
אנשים רעבים יעשו הכל בשביל לשרוד.

אפילוג

פרסמתי את הפוסט הזה בפייסבוק ביום חמישי, היום שבו כל זה קרה.

קיבלתי מאות אם לא אלפי תגובות שברובן שיבחו אותי ואת מעשי וחלקן הגדול גם דיברו על חוסר המקריות של הדפיקה דווקא על הדלת שלי…

ובכן, האישה המקסימה הזו דפקה, כך הסתבר, על הדלתות של כל השכונה. לא רק שלי… אני יודעת מאנשים שאני מכירה שלא היה להם אוכל מבושל או שלא יכלו להכין, שהם נתנו לה כסף ככל יכולתם.

ודבר שני, אולי החשוב מכל, הפוסט הזה אינו כלל וכלל על הנתינה או על הנדיבות שלי. הפוסט הזה הוא על המציאות הקשה שדפקה לי בדלת.

יש הבדל בין לדעת שיש אנשים שהגיעו לפת לחם לבין לפגוש אותם פנים מול פנים.

הפוסט הזה הוא על האנשים השקופים, חסרי הכל שבמציאות הקשה שאליה נקלענו, כבר אין להם מה להפסיד… בוודאי ובוודאי שלא את הכבוד שלהם שנרמס עוד קודם.

אני מורידה את הכובע בפני האישה הזאת וככמותה, שלא חוששים לבקש עזרה ולו בשביל הצורך הבסיסי ביותר של מזון ושובע.

תודה למי שאחראי לזה שבגלגול הזה שפר עלי גורלי להיות בצד הנותן, בצד של החסד.

מאחלת לכולנו להמשיך לחיות עם לב פתוח וקשוב לכל בקשה שנוכל לעמוד בה

אהבה גדולה

קלריסה