יומן מסע בימי הקורונה, פרק 10
מאת מיכל ששון
רשומון
כמעט 80 ימים למניין ימי הקורונה. ימים בהם עולם שלם ישב בביתו והסתגר. לא יצאנו מפחד המגיפה. לא נסענו כי אסור לצאת. שמרנו על ההורים והסבים, הפסקנו להתחבק, עשינו קניות עם מסיכה וחגגנו לבד על הגג שבתות וחגים…
80 ימים עצרנו כל עבודה (לפחות רובן…). הגפנו תריסים ונעלנו שערים. ביטלנו הזמנות. טיילנו 100 מ' מהבית וגילינו שהסביבה הקרובה לבית היא עולם ומלואו. גם בישלנו אוכל טוב, התקרבנו למשפחה הגרעינית, קראנו ספרים, ראינו סרטים וסדרות. למדנו להפעיל "זום", התחלנו להתעמל משעמום, שמרנו על בית נקי ונחנו המון…
ועכשיו…
תחושת "כמעט חוזרים לשגרה". הקלות בסגר, ביטול המרחב המצומצם ויציאה לעבודה וללימודים. ואני, עדיין זמני בידי ועדיין בטלה מעבודה. אבל מכיוון שהחוץ כבר צועק לי, אז יוצאת מהמאורה הפרטית לראות קצת עולם, לפגוש אנשים, חברות… השיחות קולחות למרחב המשותף המחודש ואני מגלה שהחוויה הפרטית שלי בתוך ימי הקורונה האלה, היא לגמרי פרטית. העצב שלי לא מובן אצל אנשים שחוו תקופת רגיעה עמוקה, והייאוש מעצבן את האופטימים שנהנו לסחוט את הלימון בחדווה. שמחת החיים הטבעית שהביאה אותי לצעוד כל בוקר ולגלות מחדש את הטבע נראית כפנטזיה לאלה שלא יצאו וכולי וכולי…
מה פשר הפיצול הזה?
ב 1950 יצר הבמאי היפני אקירה קורסאווה סרט בשם "רשומון", שם שהפך למושג בפני עצמו. הסרט בחן מספר עדויות של אנשים לגבי אירוע קשה של אונס ורצח. הסיפורים השונים העלו נקודות מבט וגרסאות מגוונות ואף סותרות על אודות המקרה, חלקן אף מטילות ספק האם אכן היה אונס ורצח ומי כאן האנס או הרוצח בכלל. כל דמות חוותה את האמת מזווית שונה עד כדי כך שנראה לפעמים שהן היו במקום אחר לגמרי.
ובחזרה ל"רשומון הקורונה" שנקלט בחיישנים שלי:
- הוריי, כמו רוב בני גילם בני 70+ קיבלו מהקורונה מתנה מפוקפקת של בידוד וריחוק חברתי ומשפחתי. נאסר עליהם לפגוש ילדים ונכדים, נאסר עליהם לצאת לרחובות כי זה מסוכן להם. לעולם הם יזכרו את תקופת הקורונה כתקופה בה נאלצו לתרגל את שריר הבקשה לעזרה מהילדים, הנכדים והקרובים. תקופה בה נאלצו ללמוד במהירות את סודות הזמנת המזון באון ליין ואת תפעול הזום כדי להשתתף באירועים משפחתיים. השכנים התרחקו מהם בחדר המדרגות. לטובתם. אבל לפעמים זה הרגיש כאילו תלו על צווארם או על דלתם שלט "כאן גרים מצורעים". בעוד שנה או שנתיים אם יישאלו על ידי הנכד על ימי הקורונה שלהם, עיניהם ימלאו דמעות והם לא ירצו להיזכר בבידוד ובניכור שחוו.
- שרון, אמא לשתי בנות קטנות, בילתה את ימי הסגר בניסיון, נואש לפעמים, למצוא עיסוק לילדות חסרות הסבלנות. כל מי שנשאר בבית עם ילדים קטנים 24 שעות ברצף במשך חודשיים יכול לתאר את תחושת העייפות המוחלטת מהניסיון לשעשע, להרגיע, להאכיל, להרדים, לרחוץ וחוזר חלילה. אני יכולה רק להיזכר בעמימות בתקופה בה ילדי שיחיו, שלושה בנים, היו יוצאים לחופשת הקיץ, ואני בהיסטריה של אמא צעירה ישבתי להכין "מערכת שעות של בילויים" עם הרבה נסיעות לאטרקציות, ים, בריכה… אז זהו. שבימי הקורונה אין אטרקציות, אין ים, אין בריכה ואין אפילו גן שעשועים. רק מהמחשבה הזו אני כבר מטפסת על קירותיי הפנימיים… מה ידווחו על ימי הקורונה הורים צעירים? לא בטוח שהם אפילו זוכרים שהייתה כאן מגיפה או סיכון בריאותי. הם ייזכרו בעיקר תקופה מטורפת של שגעת בלתי נגמרת ועייפות שאין לה סוף.
- תמר, המורה הכי טובה בעולם (באחריות), בילתה את "חופשת הקורונה" בעבודה בלתי פוסקת (וגם בלתי מוערכת על ידי שאר העולם) מול שיעורי זום און ליין, ילדים שצריך לתמוך בהם מעבר למסך, הכנה ובדיקה של מבחנים ועבודות תוך כדי שהיא ממציאה את עצמה מחדש בכל שיעור. שכן אין דין שיעור בכיתה כמו שיעור און ליין וצריך ללמוד להכיר את המדיה ולהתאים אליה את השיעור. להכין טקסים שאין בהם איש, ללכת לשיבות הנהלה בכיסא מהבית. כל זה בנוסף לסעיף הקודם – כי גם לה ילדים קטנים, וגם לתמיכה בסעיף הראשון – כי גם לה הורים מבוגרים. נראה לי שהמורים העייפים של ימי הקורונה ייזכרו בעיקר תקופה בלתי נגמרת של ישיבה על כיסא מול המחשב תוך ג'ינגול בלתי פוסק בשאר מטלות החיים והבית.
- חברה אחרת שיצאה לחל"ת מתוך עבודתה כשכירה, קיבלה את פני בחיוך מסופק. כמה טוב לה! ילדיה כבר גדולים. הביטוח הלאומי בטוח. עם כמה הקפאות בבנק היא הצליחה לשמור על רמת חיים סבירה וכל זאת תוך כדי תחושת חופש אדירה! החיוך שעל פניה בימים האחרונים דומה לחיוך של חתול שבע ומאושר. כמה כיף היה לישון עד מאוחר, לקרוא ספרים, לצאת כל בוקר להליכה, ליצור, לצייר ולהיות בשלווה ורוגע שאי אפשר לקבל בשום תקופה אחרת בחיים הלחוצים שלה. ואוו בטוח שאנחנו שכנות? כמה הייתי רוצה להיות בסרט הזה…
- קבוצות הפייסבוק שלי זועמות סיפורים על עצמאים שעולמם חרב עליהם בשנייה אחת. למשל קחו את י', עצמאית בעלת עסק עם בן זוגה, רגע אחד הייתה על פסגת העולם, התפרנסה בכבוד והרגישה את ההצלחה נושבת על פניה. ברגע הבא מצאה את עצמה ללא פרנסה בכלל, שואלת את עצמה בכל דקה ביום, מה יהיה ומה יקרה. איך ואיפה ישלמו את התשלומים השוטפים והחובות. מה יהיה על הבית, על הילדים, מה יהיה ביום שאחרי. היא בילתה את ימי הקורונה בשיחות בלתי פוסקות עם הבנק ועם גופים שונים שהיו אמורים לתמוך בה. ילדיה הקטנים לא ממש זכו לראות בדל חיוך על פניה לאורך כל השבועות האחרונים. בטח שלא משחק או שעשוע. מן הסתם לא ישנה טוב או בכלל לא ישנה בלילות מהדאגה הבלתי נסבלת לעתיד… גם ביום שאחרי, היא יודעת, העבודה רבה ולא בטוח שהגלגל יחזור לעצמו. מהסגר היא תזכור בייחוד את הרגשת הבדידות הבלתי נסבלת של אישה שזכתה לשבור תקרות של זכוכית ולפתע מצאה את עצמה לבד בין הרסיסים.
- ואני? החוויה שלי מבולבלת. לכאורה סגירת השמים ועצירת המסעות פינו לי זמן בשפע ויכולתי (וגם עשיתי) לטייל בטבע, ליצור, לקום מאוחר… כל זה נכון, אבל ללא החדווה מהסיפור הטוב, כי כעצמאית גם אצלי החובות נערמים בטבלת האקסל והחיים ביחד עם הלא-ידוע-מה-יהיה-מחר לא עשו לי טוב. מצד שלישי אני לא לבד. יש דבש בכוורת הזו. עם שותפה ובן זוג תומך, מפרנס ומושיע, כביכול יש סוף טוב לסיפור, נכון? הזיכרון ב"רשומון" הפרטי שלי הוא שוקולד מריר. חופש הוא לא חופש באמת אם אני לא יכולה לעוף. אם אני כבולה. אם אני נתמכת. הזיכרון שלי מימי קורונה הוא של תקופה שבה החופש והעצמאות נשללו ממני…
"רשומון הקורונה" מדווח על עוד אלפי פרשנויות שמובילות לזיכרונות שונים בתכלית – כאילו חיינו על פלנטה אחרת בתקופה אחרת…
זר מכוכב אחר שיקשיב לסיפורים עשוי לתהות מה באמת התרחש כאן בימי הקורונה?
או אולי באמת אין אמת?…
