יומן מסע בימי הקורונה, פרק 11

מאת מיכל ששון

הדרך שלא נבחרה

למרות ימי הקורונה, שום דבר לא יכול לעצור את הזמן או את החג, אז הנה גם שבועות, אחד החגים האהובים עלי הגיע. החלק האהוב ביותר הוא מגילת רות, שמחברת אותי לצד הנשי שלה, לאהבה של הגיבורות ולעוצמה שנוצרה שם. השנה, כשאני עצמי עדיין לא בטוחה מה ילד יום, אני בוחרת להתבונן על המגילה כצומת של החלטות ודרכים שנבחרו על ידי הגיבורות נעמי, רות ועורפה: לאן הובילו ההחלטות האלה ומה היה יכול לקרות אילו הלכו בדרך אחרת? נעמי בחרה לקום מאבלה, למחול על כבודה ולחזור חזרה לנחלתה שאותה עזבה. רות בחרה לדבוק בה ולהצטרף למסעה בלב שלם ואילו עורפה יצאה לדרך ובחרה לשנות את החלטתה לאחר זמן ולשוב לאחור. שלוש בחירות שונות ומלמדות אותי כל אחת בדרכה.

ההיסטריה של הוירוס כבר מאחורינו אך הסיפור עדיין לא הסתיים. כמו שכתבתי בשבוע שעבר, איפה את נמצאת על ציר הזמן – תלוי בנקודת המבט שלך. אז אני עדיין כאן, לא הולכת לשום מקום, מתבוננת קצת ממרחק על החיים האלה שהתחילו שוב לזרום פתאום בכמה דרכים במקביל. יש אנשים שחזרו לנתיב שלהם, יש כאלה שבחרו בדרך אחרת, יש כאלה שנתקעו במקום ויש כאלה שעדיין לא החליטו…

אני לא באמת מתלבטת. אם יש משהו שהקורונה לימדה אותי הוא שעל אף הכוח הגדול שיש בידי הבוחרת, מן הצד השני יש כוח מגנטי שיודע לנווט אותי לפי תוכנית שאין לי עליה כל מושג. אז אני יכולה לבחור אם אני רוצה, אבל בסופו של דבר אלוהימה מסדרת פה את הקלפים בדרכה שלה ומכוונת אותי בקלילות או בכוח לדרך המיטבית שלי. קצת מרגיז. נכון. אני חווה את הכעס בגופי מתחילת המשבר, אבל הוא לא ישנה שום דבר.

הדרך חזקה מההולכת בה

לא נשאר לי אלא לקבל עלי את הבחירה של אלוהימה שלי ולהמשיך הלאה. אלא שמחשבות לחוד ומעשים לחוד. מעצם טבעי אני כל הזמן פוזלת לצדדים כדי לבדוק איזה קלפים קיבלו אחרים במשחק החיים וגם משחקת עם עצמי ב"מה היה קורה אילו" – אילו בחרתי / נבחרה עבורי דרך אחרת… אני מוצאת את עצמי פעמים רבות בוהה באנשים שדרכם שונה משלי – רופאים מנתחים, בנקאים, אנשי הייטק ומשחקת את עצמי במשחק "מה היה קורה אילו", אילו בחרתי ללמוד משהו אחר, אילו הלכתי בדרך אחרת, אילו נשארתי גננת, אילו…

השאלה הזאת מסקרנת ומגרה את הדמיון לאינסוף חלומות ופנטזיות. לפעמים היא גם מקור לשינוי וצמיחה ובחירה מחדש.

כשהייתי תלמידה בתיכון למדתי כמו כולם את שירו של המשורר האמריקאי רוברט פרוסט, "The road not taken. גם אני כמו תלמידים רבים ברחבי העולם ניסיתי להבין ולפרש את הסמלים שלו, בניסיון לפרש לעצמי את התנהלות העולם הזה ודרכיו.

הַדֶּרֶך שֶׁלּא נִבְחָרָה / רוברט פרוסט

שְׁתֵּי דְּרָכִים נִפְרָדוּ בַּיַּעַר עָבוֹת
לֹא שְׁתֵּיהֶן בִּשְׁבִילִי; הֶצָרְתִּי עַל כָּך
נֶעֱצַרְתִּי מוּלָן לְזְמָּן מְמֻשָּׁך
לְאָרְכָּהּ שֶׁל אַחַת הִרְחַקְתִּי רְאוֹת
עַד לִנְקֻדָת פִּתּוּלָה שְבָּסְבָך
לָשְׁנִיָּה אָז פָּנִּיתִי, כְּמוֹתָּה מְפַתֶּה
וְאוּלַי בִּמְעַט מְצוֹדֶדֶת יוֹתֶר
רְמוּסָה קְצָת פָּחוֹת, כָּך לִי נִדְמְתָה
עֲשָבֵּיַה שְעָלֵיַה פָּחוֹת עֲבֻתָּה – –
בְּעֶצֶם דָּמוּ הֵן כִמְעַט בְּלִי הַכֵּר
בִּשְתֵּיהֵן כְּאַחַת רצֵד שָׁם הָאוֹר
עַל מַרְבַד בְּתוּלִי שֶׁל עָלֵי הָשָׁלֶכֶת
אָז אָמַרְתִּי, לזו יוֹם אֶחָד עוֹד אֶחְזֹר!
אַך לֹא: שְׁכֵּן דֶּרֶך נִמְשֶׁכֶת
יָדַעְתִּי, מִכָּאן לֹא אָשׁוּב עוֹד לָלֶכֶת
בִּרְבוֹת הַיָּמִים, בָּשָׁנִים הַבָּאוֹת
אֵאָנַח בְחָזְרִי לְסַפֵּר אֵיך אֵי-שָׁם
מִשְּׁתֵי הַדְּרָכִים שֶׁבְּיַּעַר עָבוֹת
בָּחַרְתִּי בְּזוֹ שְהָלְכוּ בָּהּ פָּחוֹת
וּפֹה הָרֵי כָּל הָהֶבְדֶל בָּעוֹלָם

גם אני ניצבת שם בפיצול הדרכים שיצרה הקורונה. יש לי אפשרות לראות את הדרך בה הלכתי ואולי לבחור מחדש. קצת בדומה למשורר, גם אני בחרתי במקור בדרך "הרמוסה קצת פחות", המקורית, ההרפתקנית, העצמאית. זו בחירה מעניינת, מלהיבה ויצירתית אך נא לזכור שבדרך זו עלי להמציא את עצמי בכל יום מחדש. מתאים לסוסה דוהרת כמוני, אך בסוף היום לפעמים אני פוזלת הצידה לבדוק אולי יש דרך נינוחה יותר, בטוחה יותר, קלה יותר… אולי אפשר לחזור ולעשות משהו מהעבר, אולי לפרוץ קדימה למחוזות אחרים?

…ובחזרה למגילת רות

משפחת אלימלך משבט יהודה, עוזבת את מולדתה עקב הרעב ועוברת לגור במואב. הצרות מתחילות כשאלימלך האב נפטר. בניו, מחלון וכליון, מתחתנים עם שתי מואביות, רות וערפה ולאחר כעשר שנים מתים גם הם מבלי שהביאו לעולם ילדים. נשארות רק אם המשפחה נעמי ושתי כלותיה – רות ועורפה. נעמי שנותרה חסרת כל, מחליטה לחזור למולדתה, אבלה, חפויה וענייה, ומפצירה בכלותיה להניח לה ולשוב למשפחותיהן.

נקודת ההחלטה

רות ועורפה. שתי נשים מואביות עם סיפור כל כך דומה, כל כך מקביל – שתי אחיות שהתחתנו עם שני אחים, שנפטרו ממחלות, שלא נולדו להן ילדים, שנשארו בבית עם חמותן –  שיש מקום לשער שהתנ"ך רומז כאן למשהו – ואולי מספק לנו הצצה קטנה במנהרת הזמן אל המקום שממנו נפתחו שתי הדרכים והבחירה נעשתה.

כאשר נעמי מפצירה בכלותיה לחזור לביתן שבמואב, האחיות הגיסות, העומדות בשלב של החלטה מאד עקרונית – המוכר והידוע (אולי טוב אולי פחות טוב) מול החדש והמסוכן, חזרה אחורה מול התקדמות, שמרנות מול לקיחת סיכונים.

• האם ללכת בדרך המקובלת?
• ומהי בכלל הדרך המקובלת?
• והאם ניתן לחזור מההחלטה ומהבחירה?
• האם ללכת בדרכה הלא נודעת של נעמי, למדינה לא מוכרת, לעם אחר, אלוהים חדשים ואלוהיםיודע איזה חיים?
• האם לחזור אחורה אל הבית שגדלת בו?
• לחזור לחיים שהורגלת בהם?
• אל הנוחיות של החדר הישן ואמא שמבשלת לך?
• אל החיים שהיו לך פעם לפני שהתחתנת?

אם נישאר בדמיון עדיין באותו שדה מהשיר – רות ועורפה עומדות בצומת השבילים וצריכות להחליט לאיזה כיוון לפנות.

בסופו של דבר, רות מתעקשת לדבוק בנעמי, ואף מצהירה באוזניה כי רק המוות יפריד ביניהן. למרות הצרות, הרעב והמכשולים שבדרך, רות הולכת אחרי נעמי בהתמסרות שאינה מובנת מאליה. ונעמי משיבה לה בתכנון תוכניות עתידיות שעשויות להביא לשתיהן עתיד טוב ומלא שפע. הבחירה של רות להיצמד לחמותה למסע של קשיים שסופו בלתי ידוע – הביא אותה בסופו של דבר למעמד המכובד מאד של סבתא רבה של דוד.

מהצד השני, ערפה בוחרת לחזור אחורה, למשפחתה (מפנה את עורפה). היא זוכה בגינוי כללי מצד חז"ל שמכנים אותה "נרפה" והרפה" ומספרים עליה שהייתה שדה ועוד… אני רואה בהחלטה הזו חוזקה אדירה מאין כמוה. היכולת לבדוק, לכוון, לחשב מסלול מחדש היא לא קלה. בטח לא כשמחוג השינוי מבשר לך שעדיף לחזור אחורה. לוותר. לשחרר את ההרפתקה הזו שלא מתאימה לי. בטח לא כשאחותך בוחרת ההפך והופכת לקדושה, בטח כשלחזור הביתה אומר להיות לרגע זו שאינה עקבית, אולי פחדנית, אולי בוגדנית… אבל עורפה, נאמנה לעצמה בלבד, בחרה בדרך חזרה – על אף כל הקשיים. שאפו.

אז איך אדע אני באיזו דרך לבחור? להמשיך? לחזור? להתחיל מחדש?

אני בטוחה שאם אסתכל לאמת ישר בעיניים בלי היסוס – אדע מיד את התשובה. עכשיו השאלה היא אם זה גם מה שכתוב בתכנית של אלוהימה עבורי…