יומן מסע בימי הקורונה, פרק 12
מאת מיכל ששון
סיפור אהבה
דמדומי הקורונה שהגיעו בימים האחרונים הביאו את כולנו למחשבה שאולי זה הסוף. הלימודים חוזרים. העסקים נפתחים. הים משמח מתמיד ואוטוטו הטיסות גם הן יחזרו לשגרה והנה… זה לא היה קשה, נכון?
קרועה בין שני קצותיי
עד כמה שגם אני רוצה להיסחף בשמחה המקומית, משהו בתוכי מאותת לי להאט. לאחוז במשהו יציב ולחכות. לתת לזמן לעבור. להיות זהירה. ומי כמוני יודע שזהירה ואיטית זה לא הצד החזק שלי. כסוסה אצילית, כמו שהגדירו אותי פעם, אני אוהבת לנשוך את הרסן, לבטוש בקרקע ולהשאיר אחרי רק אבק. הפעם, זה לא ממש קורה. מרחוק אני שומעת את הקולות ורואה את חגיגות היום שאחרי, אבל הלב משום מה, מעדיף להמשיך להסתגר. לחכות עוד רגע. אולי מגן על עצמו כדי לא להיפגע שוב. ואני, עומדת קרועה בין שני קצותיי – הצד שרוצה לרוץ קדימה והצד שרוצה להיאחז במקום. לא יודעת מה לעשות.
דמייני סיפור אהבה
אם את לא מבינה על מה המהומה, אולי תצליחי להתחבר להרגשה שלי דווקא מכיוון אחר. דמייני סיפור אהבה עם גבר החלומות שלך שהולך ובא, בדרך שובר לך את הלב כמה פעמים ואז בדיוק כשהרומן הופך למערכת יחסים יציבה ואתם כבר עוברים לגור ביחד, דווקא אז הבחור נוסע לנסיעת עסקים ומתנתק. אחרי שעברת את שלב ההלם, הדאגה, חוסר האמון, ההבנה והכעס, רגע לפני שתגיעי לשלב ההשלמה – את עדיין מקווה בכל ליבך שכל העניין הוא טעות ותיכף הוא יחזור הביתה כאילו לא קרה כלום… שלושה חודשים עברו. כבר התרגלת לישון באלכסון. בלי נחירות. בלי מישהו שיעיר אותך בבוקר. בלי מישהו שיחכה לך בערב. כבר התרגלת לימים הארוכים האלה בלעדיו ואפילו התחלת למלא אותם בעיסוקים אחרים ופתאום… הוא מתקשר! ואומר לך שהוא מצטער ושאולי אפשר להתחיל מחדש. הוא מתגעגע אליך, הוא ישוב הביתה והכל אפשרי. תבנו את עצמכם מחדש והכל יחזור אל עצמו בשלום…
מאין יבוא עזרי?
ואת, מחזיקה את הסלולרי ביד רועדת, בלב הולם ובדמעות בעיניים. הרצון להגיד לו "בטח!! בוא הביתה מהר!!" מתנגש בפחד מרפה הידיים שאולי זה לא כדאי. אולי זה עדיין לא הזמן. הוא עלול לפגוע בך שוב. שיחכה קצת. שממש ירצה וירגיש על בשרו את הכאב שלך… את לא מסוגלת להגיב ואז מבקשת ממנו לחשוב קצת. סוגרת את השיחה אתו ומתחילה להתקשר. לחברות. להורים. לאחותך. כל העולם נכנס אצלך עכשיו לשיחת ייעוץ דחופה. החברה מהתיכון אומרת לך שאין לך מה להפסיד. תתחילו מחדש. שניכם למדתם משהו מהפרידה הזו ואתם בוגרים יותר. ובכלל, עכשיו הכל יהיה יותר קל. הוא הבין שהוא רוצה אותך ועכשיו זה בטוח יצליח. אמא שלך מזהירה אותך שאם הוא עשה את זה כבר פעם הוא יעשה את זה שוב. הוא ישבור את ליבך גם בפעם הבאה… אחותך אומרת לך "תתרחקי! יש טובים ממנו. כבר עלית על הדרך. עוד קצת ותמצאי משהו טוב יותר… למה לך להסתכן?"
אולי הפעם זה יצליח?
את מסתכלת פנימה לתוך תוכך, עמוק לתוך ליבך ומרגישה את השיתוק. כי את כבר כאבת ובכית והתאבלת עליו וגם כעסת עליו ועל כל העולם ולמה זה קרה דווקא לך, וגם קצת התרגלת ואפילו התחלת לאהוב את השקט שלך, את הלבד, את היכולת לבחור בכל רגע מה לעשות בלי חשבון… ומצד שני… ההתאהבות הזו לא מרפה. את יודעת שזה הגבר המושלם בשבילך. אהבת חייך. את רוצה לסמוך עליו ולסמוך על אלוהימה שהפעם זה יצליח. את ממש רוצה אבל גם מפחדת שבפעם הבאה את כבר לא תתאוששי…
סומכת על הלב שלי שלא סומך על אף אחד…
אז זה העניין – בתוך תוכי אני יודעת שבסופו של דבר אחזור אליו, אל החתיך הזה, העסק שלי, אהבת חיי ויהיו לנו חיים נהדרים. נטוס נעוף יחד ברחבי העולם, נקבץ יחד עשרות נשים, נעצים ונתעצם…נועדנו להיות ביחד.
אבל הלב שנשבר פה לפני כמה חודשים לא מוותר כל כך בקלות. הוא עדיין לא סומך על אף אחד כולל ובעיקר לא על החברה הקורונה שעשתה את כל הצרות. כפי שהדבר נראה כרגע, אני לא מתמסרת בקלות. נותנת לעולם שיוכיח את עצמו קודם. שיוכיח שהוא בטוח שהוא מקיים הבטחות. אחר כך נראה…
