יומן מסע בימי הקורונה, פרק 13
מאת מיכל ששון
בין קודש לחול ושמחות אחרות
הקיץ מגיע לאיטו. שמש ושמים כחולים. יוצאים מהבית. אין סגר. משהו מתחיל להתגנב ללב…
מי מתגנבת לאיטה וגורמת לנו לרצות לפרוץ בריקוד סוער? לרוץ אל המרחב ולחגוג את החיים? נכון. השמחה. שמחת החיים, שאין מי שיעצור אותה. אפילו לא הקורונה.
בחג השבועות ישבנו סופסוף לשולחן עם המשפחה השלמה וחגגנו את הקציר ומתן תורה באמונה שלמה שכל הטוב עוד לפנינו. את מסיכות הבד השארנו בכיס ועל פנינו לבשנו חיוך כי הגיע הזמן לחגוג!
איך בכלל השפיעו ימי הקורונה על מדד החגיגה הלאומי שלנו?
כאן בארצנו הקטנה אנחנו תמיד נמצאים "אחרי החגים" או לפניהם. תמיד יש משהו שקורץ קדימה ומפתה, מבשר על עוד חופשה, ארוחה משפחתית, מנהגים מיוחדים שמחכים להם כל השנה.
גם בימי הקורונה שום דבר לא השתנה. המשכנו לחיות מחג לחג כמו בעולם מקביל – רובד היומיום, עם קשיי הפרנסה החדשים, עם ימי החול שהתערבבו עם תחושת "כל יום שבת", עם הילדים שנמצאים כל הזמן בבית ועם חוסר היכולת לצאת לבילוי טוב מחשש התקהלות. מן הצד השני, ברובד הקדושה והחג, מנסים לנהוג בשגרה. חוגגים כשצריך ואם אי אפשר לשבת יחד בשולחן החג אז מציבים מצלמות ומלמדים את ההורים להשתמש בזום, אוגרים מזון לקראת ימי החג, מבשלים למשפחה הגרעינית כאילו כל השבט מגיע. מדליקים מנגל בכל גינה ופינה ושרים במרפסת תפילות והמנונים כדי לשמור על הרגשת החג.
מתי החיים יחזרו לעצמם?
בישראל, אנחנו תמיד לפני או אחרי – אחרי פורים ולפני פסח, אחרי היום העצמאות ולפני שבועות ובאופק הקצת יותר רחוק – מאיימים עלינו חגי תשרי עם השאלה המפחידה – האם "עד אז" החיים יחזרו לעצמם? השאלה הזו בעיקר שואלת אם עד אז כבר ייפתחו גבולות השמים ונוכל לחזור ולהרגיש אזרחי העולם בכל העולם. לגלות תרבויות נסתרות, לעשות שופינג בינלאומי ולהרגיש מלכים בהיכלות הפאר של היוניברס. חג החגים…
ומה זה אומר עלינו?
שאנחנו אוהבים לשמוח! שום וירוס קטן או גדול אינו יכול לקחת מאיתנו את השמחה שבלב ואת הרצון לחגוג כאילו אין מחר.
וזו אחת התובנות הגדולות שלי מהתקופה, שהתחילה אי שם קצת לפני פורים (או אחרי טו בשבט אם תרצו…) ועכשיו אולי בשלבי סיום בקול ענות חלושה אחרי חג השבועות. היחידה שתישאר איתנו, לסמן לנו שעדיין לא סיימנו, היא המסיכה, צוהלת ושמחה, זכר לימי הפורים וימי הקורונה.
לא מזמן פרסמנו את סוף השבוע הראשון של החזרה לשגרה ב"אדמה רוח אישה" .
פוסט קטן בשעת ערב מאוחרת הניב יותר מ-200 פניות!
ומה זה אומר לנו?
שכולנו רוצות לחזור לחגוג את קיומנו. כולנו מתגעגעות לימים של "אין דאגה על הראש", לשמוח בלי גבולות ולצחוק ב י ח ד עד לב שמים.
רוצות לחגוג גם כשאין חגים. לערבב בין קודש לחול ולהמשיך למגנט לחיינו את האושר והחיוך.
אז אולי כשהכל ייגמר נחגוג את זכרה של הקורונה בימי הפורים ומסיכה של שמחה תכסה את מסיכת הדאגה וניזכר רק בחיוך בימים שבהם עד-דלא-ידענו מה מתרחש בעולם המוזר שלנו.
