יומן מסע בימי הקורונה, פרק 14

מאת מיכל ששון

גלגולו של יומן

איך חלפו להם שלושה חודשים וחצי של ימי קורונה. ימים לבנים ארוכים שמי יודע את סופם. התעוררות עצלה, חצי עין בוהה לתקרה ושואלת את עצמה מה לעשות היום. יש סיבה טובה לקום? ואולי נצטנף עוד קצת על הכרית לפני שנצטרך לחשוב איך להעסיק את עצמנו.

מה יגרום לי להרגיש חיה?

כל מי שעבודתה הופסקה בימי קורונה, מסיבה כלשהי, מכירה את הסיטואציה הזו. אצל חלקנו היא הייתה זמנית וחלקנו עדיין נמצאות שם ברמה זו או אחרת. היומן מלא אירועים מבוטלים או מחוקים וריבועי הימים ריקים משוועים לשורות שיתחמו שעות למעשים ושורות לפעולה. עם ההקלות והחזרה לשגרה, היומן מתחיל להתמלא באירועי קוסמטיקה, ציפורניים, מספרה, קפה עם חברה – כמו עקרת בית נואשת מבוורלי הילס… אני??? משוועת נואשות לתעסוקה משמעותית שתיתן לי סיבה לקום בבוקר ולהרגיש חיה.

השיעור שאלוהימה מכתיבה עכשיו, "תרגיל בחוסר שליטה למקדמים", קשה במיוחד. אני מנסה להתחמק מהשיעור באמצעות עשייה.

מדור דרושים שלום

הידיעה שהעתיד לא ידוע והווה מתהלך על חבל דק של אי וודאות, בתוספת פחד הישרדותי קדמוני מייצרת אצלי בהתחלה צורך אמיתי לחפש עבודה. מה שנחמד בעולם הטכנולוגי העכשווי שאת רק צריכה לרמוז לטלפון החכם שלך שאת בחיפוש ומיד מגיעות הודעות ומודעות, בעיקר בפייסבוק, ואני ממלאה טפסים, שולחת קורות חיים, רכזת, מנהלת, עוזרת ל… מדריכה ב…, מורה ל… הכל הולך… העיקר להיות בעשייה ולקוות שנתיב חדש ייפתח. אחרי שבועיים כאלה ההכרה שאני נמצאת באותו שוק עם למעלה ממיליון מובטלים שמחפשים עכשיו עבודה חודרת למוחי הקודח שחדל בבת אחת מהחיפוש הבלתי פוסק אחר מודעות הדרושים הקטנות.

אז מה עושים?? איך ממלאים יומן ריק?

אני מבינה ש"אם אין לחם תאכלו עוגות" – הגיע הזמן לשחרר לחץ ולשבת לאכול את העוגה בלי להתלונן. להגיד תודה גדולה לאהובי ובן זוגי שמביא פרנסה לביתנו, לסמוך עליו לעת עתה, לשחרר, לקבל את העובדה שהתוכנית הגדולה של אלוהימה לא כוללת ממון שייכנס למשק הבית מהצד שלי בחודשים הבאים. ועם הקלילות הזו אני פונה לחפש עבודה התנדבותית בכל תחום שהוא. משהו לרשום ביומן. סיבה לקום בבוקר ולהרגיש טוב. גם זה לא ממש פשוט. למצוא משהו שבדיוק יתאים לי ושייתן לי את תחושת המשמעות הקיומית שחסרה לי.

חיפשתי אתונות מצאתי מלוכה

אלוהימה החכמה רק חיכתה לשחרור הזה. כאילו עברתי את המבחן הראשון בתרגיל "שחרור הצורך וההיקשרות". מיד ברגע ששוחררה השליטה בעתיד הפרנסה, הגיעה לידי מודעה, ספק התנדבות, ספק עבודה קטנה, עם נשמה. חיבור לאישה מבוגרת שזקוקה לבת לוויה. אפשר לרשום ביומן פעמיים בשבוע ולצאת מהבית ליציאה משמעותית! אמרתי כן…

עכשיו כשיש בסיס ביומן, אפשר להוסיף עליו… אלוהימה מהנהנת ברגש ומבטה צופן הפתעות…

וההפתעה באה בגדול!

ראשית, כי החיבור אכן הצליח למלא את הלב! כאילו כל חיי היו רק הכנה לקשר עם החברה החדשה. סבלנות הגננת, שיחות מעולם הרוח של המנחה, הקשבה עמוקה לסיפורי חיים ובילוי משותף חוצה גבולות וגילאים של שתי נשים בפער של 20 שנה שפשוט יוצאות לבילוי יחד… השורות ביומן שמציינות את המפגשים האלה מתחילות לזהור לי באור מיוחד.

שנית, כי חוק יקומי עתיק יומין קבע שדומה מושך דומה. מה זה מושך… ממגנט במהירות. אז אלוהימה ממשיכה להזרים עלי שפע של אופציות ואפשרויות להמציא את עצמי מחדש. משהו שהיה סגור, נפתח. העיניים מתחילות לראות קצת אחרת, הגבולות מתגמשים קצת והיומן מתמלא באירועים ופגישות, סדנאות, טיולים ומקומות ומלונות…

כל יום שמתמלא לו, ממלא את ליבי בהוקרת תודה עצומה ואני מבינה שבעצם לא הצלחתי להתחמק מהשיעור על חוסר שליטה. הסכמתי לא להיות בשליטה על העולם ואז העולם הגיע לפתחי.

אז מה בעצם עשיתי ואיך היומן פתאום התמלא מחדש?

• שחררתי את הצורך למלא אותו
• הבנתי שאני לא באמת האחראית לזמן
• סמכתי על זה שהיומן יתמלא בזמן הנכון והמדויק
• כשההזדמנות הגיעה – קיבלתי אותה בחיבוק ויצאת לפעול

תודה זה נעשה זה נעשה זה נעשה…