יומן מסע בימי הקורונה, פרק 15
מאת מיכל ששון
יפה שקיעת שמש ללב עצוב
"פגשתי אותו בלב המדבר,
יפה שקיעת שמש ללב עצוב…"
כך כתב יונתן גפן על הנסיך הקטן. הוא כתב על הנסיך מפלוגה ב' שנפל בקרב בלב המדבר.
לעומת זאת, בספר המקורי של אנטואן דה סנט אכזיפרי, הנסיך הקטן בוחר לעזוב את העולם הזה, מתוך אהבה לשושנה שהשאיר בעולמו הישן. הוא מוכן לעשות הכל כדי לחזור כדי לחזור אליה, אפילו להקריב את עצמו או את "הקליפה הישנה המושלכת" כפי שהוא מכנה את גופו, ולהגיע עם נשמתו הטהורה אל אהבת האמת שמחכה לו אי שם בשמים – בכוכב שלו.
ולמה יפה השקיעה ללב עצוב?
אולי כי הידיעה שהשמש הנעלמת עכשיו תשוב גם מחר לזרוח, מסמנת ללב כי התקווה עדיין כאן ומה שאבד אתמול יחזור בצורה כלשהי מחר. הדברים פושטים ולובשים צורה ולפעמים חוזרים אל עצמם בלבוש אחר.
* * * * *
הבחירה שלי
אני יושבת בחצר ביתי ומסתכלת החוצה אל הטבע הפורץ פנימה. השמש כבר שוקעת וכאילו לוקחת איתה גם חלק ממני, השייך ליום הזה. מחר ייוולד כאן משהו חדש ונפלא, שעדיין נבצר ממני לדעת ולהבין אותו.
חושבת על מחזוריות הימים והשבועות והחודשים, משהו הולך ומשהו בא ואני יכולה להישאר לשבת בחצרי ללא תנועה ובכל זאת נוע אנוע עם התחלפות הימים. אין דבר היכול לעצור את מרוץ הזמן. הוא יחלוף כמו גל ואחריו יגיע זמן חדש, התרחשויות חדשות, מתנות חדשות, חיים.
בתוך סערת הקורונה, חלק מחיי טבעו ושקעו עמוק, חלקם צפו וחזרו אלי אבל עלי להרכיב אותם, לייצר להם משמעות חדשה. מה שהייתי כבר לא אהיה, מה שעשיתי כבר לא אעשה. לפחות לא בדיוק.
מחר תזרח השמש על יום חדש, חיי יבראו מחדש, אני אברא מחדש את עצמי וכמו הגלים אשוב מחדש אל החוף.
וליבי לא עצוב.
הוא צופה בשקיעה בהשלמה ובסקרנות.
