יומן מסע בימי הקורונה, פרק 7

מאת מיכל ששון

זיכרון בסלון

ימי קורונה

הימים המוזרים האלה של ישיבה בבית, המעלים אצל רבים מאיתנו את רף הדאגה מהלא נודע והבלתי צפוי, את החרדות הקיומיות, שמבודדים אותנו אחד מהשני, שקורעים הורים מילדים וסבתות מנכדים. הימים האלה לא מצליחים לעצור את הזמן ואת לוח השנה שיש להם רוטינה משלהם. וכך חגגנו את חג החירות נעולים בבית והנה מגיע בעקבותיו יום השואה והגבורה לזכר ששת מליוני בני עמנו שנספו במלחמת העולם השנייה. יום זיכרון עם טקסים וירטואליים מוקלטים או בזום, אנשים חובשי מסיכות שעומדים דום בצפירה והרבה זיכרונות שעולים וצפים בנו, מציפים את השאלה האם הימים האלה הם, בעצם, מלחמת העולם השלישית.

שונה אך דומה עד מאוד

הסיפורים מימי המלחמה ההיא חוזרים ומקיפים אותי. סיפורים על חיים שהיו ונגדעו בבת אחת, בלי אזהרה. על אנשים שאיבדו את כל היקר להם, את משפחתם ואף את חייהם בתוך מלחמה אכזרית שלא פסחה על אף בית יהודי. ותוך כדי שעולה בי הרצון להנציח את סיפורי הגבורה של הימים ההם, אני לא יכולה לעצום את עיני ולהתעלם מהמצב של היום הזה, שיש בו לא מעט קווי דמיון לימים ההם. במלחמת העולם השלישית הזו, האויב הוא קטן ואפילו קטנטן והוא תוקף את כל העולם בלי היסוס. ואנחנו, חסרי אונים מול וירוס חסר פנים וגוף, מסתתרים בבתינו עד יעבור זעם. מתרחקים ממגע. מחכים רק לנשום אוויר ולחזור חזרה לימים של חופש. חופש לצאת, חופש לגעת, חופש להתפרנס בכבוד, חופש להיות אנחנו…

אני רוצה לספר סיפור מהימים ההם

כדי שנזכור ולא נשכח עד כמה החיים שלנו שבירים ומועדים לפורענות בכל רגע. אסור לקחת שום דבר כמובן מאליו וצריך להודות על כל דקה של שמחה ואושר כאילו היא מתנה גדולה…כי המושג הגדול והבלתי נתפס "שואה", שמבחוץ הוא מספר מטורף של 6 מליון חיים שאבדו, מורכב מאלפי סיפורים קטנים, בנאליים, של אנשים שחיו ממש כמוני וכמוכן, עבדו, למדו, גידלו משפחות, עשו קריירה ובבת אחת הכל נעלם והחיים התהפכו להם במאה ושמונים מעלות. ומי שמרגישה כרגע שהמצב מוכר לה, שתדע שההשוואה לא מקרית בכלל…

שתי משפחות, שני סיפורים כמעט זהים…

במשפחה שלי שני סיפורים כמעט זהים מצד אימי ומצד אבי. על חיים שהתהפכו בבת אחת ועל בני המשפחה שלי, משני הצדדים, שהפכו באבחת סכין מתושביה של העיר הגדולה, שנהנו מבתים יפים, עבודה טובה, חיי תרבות מפוארים, לאנשים נרדפים שחייהם בסכנה. לאחר שניצלו, הפכו לפליטים בארץ זרה, עם שפה אחרת, בעיר קטנה או בכפר נידח, שם היו חייבים להתרגל מחדש לחיים בעולם אחר. משם, אחרי עשור, עזבו שוב הכל, הפכו את עולמם שכבר הפך למוכר, ועלו לארץ, כמעט ללא כלום, לבנות שוב חיים חדשים בישראל.

שתי המשפחות חיו בעיר הגדולה צ'רנוביץ באוקראינה של היום. זו הייתה עיר גדולה עם שדרות רחבות ויפות, תאטראות וחיי תרבות עשירים. מאה אלף יהודים חיו בה חיי רווחה, נהנים התרבות העירונית ומעורים בחיים החברתיים. כך זה היה עד 1940 כשהנאצים פלשו גם לשם והקימו גטו ותוך כדי כך גירשו את כל מי שיכלו לאיזור טרנסניסטריה הכפרי למסע של מוות…

הסיפור של משפחת לנדאו, המשפחה של אבא שלי, אדי:

מרתה הצעירה התגוררה עם משפחתה בעיר הגדולה. היא התאהבה במשה (לימים, סבא משה) שגר בכפר קטן ליד. כשהתאהבו והתחתנו הם נשארו לגור בכפר, אך בתחילת מלחמת העולם, משה נלקח למחנה עבודה בכפיה ומרתה ההרה חזרה לעיר צ'רנוביץ ללדת.

עם התקדמות המלחמה, שבוע בלבד לאחר לידתו של התינוק אדי, הוחלט להכניס את כל היהודים לגטו. מתברר כי המשפחה התגוררה בשולי האזור שהוגדר כגטו ולכן הם נשארו בביתם.

חלק מהיהודים וביניהם המשפחה, קיבלו למזלם אישורי עבודה מראש העיר המקומי (צדיק אומות העולם) ולכן נשארו בביתם למרות שרוב יהודי הגטו נשלחו לצעדת המוות אל טרסניסטריה. בכל זאת היו צריכים לפעמים להיזהר ולהתחבא מפני החיילים והשוטרים הרומנים ולכן התינוק אדי, אבא שלי, היה לפעמים מקבל תרופות מרדימות כדי שלא ירעיש או יבכה…

למשפחה של אבא היה מזל גדול. בסוף המלחמה סבא משה חזר, לאחר שכנראה ברח ממחנה העבודה, והתאחד עם סבתא מרתה והתינוק אדי שחיכו לו בצ'רנוביץ בריאים ושלמים.

המשפחה הצעירה, שחוותה את שמחת הפגישה המחודשת אבל גם צער רב על בני משפחה רבים שניספו במלחמה, החליטה לברוח מצ'רנוביץ, שעכשיו הייתה בשליטה רוסית, ולעבור לרומניה מעבר לגבול. באישון לילה הם גנבו את הגבול במשאית ונכנסו לרומניה חסרי כל.

ההתקדמות הייתה איטית וקשה והם עצרו לזמן מה בכפר דורוהוי, פליטים יהודים עם תקווה בלב. הם השתכנו בחדר של אחת האיכרות יחד עם עוד פליטים כמוהם. בכפר הזה נפטר הסבא של אבא שלי, אהרון, ונקבר בבית הקברות המקומי במציבה שחוקה שנפלה עם הזמן. לאחר פטירתו, מצא האבא משה עבודה באזור אחר והם שוב עזבו ונסעו לכפר ואמה, בו שכרו בית קטן ונשארו בו כ 15 שנים עד העלייה לארץ.

אבא שלי מספר על הילדות המאושרת של הילד אדי שהסתובב בחופשיות בכפר ושיחק עם חברים. כולם חיו באותה רמה ולכן למרות שהיו עניים מאד – הם לא ידעו אחרת וזיכרונות הילדות שלו טובים ומאושרים. כמובן, שהילד השמח לא יכול היה להבין את הקושי והעצב שחוו המבוגרים ובייחוד אימו מרתה, הסבתא שלי שלא הכרתי, שנפטרה מסרטן זמן קצר אחרי העלייה לארץ. אני מדמיינת אישה צעירה וחייכנית, עדינת ידיים ועירונית בדם. רגילה לשמלות ונעלי עקב, למעילים ארוכים וצעיפים. לתאטרון ואופרה, שהגיעה אחרי כל תלאות המלחמה לכפר. הייתי בכפר הזה. בזמן ההוא לא היה חשמל או מים זורמים. במקום הזה היא גרה 15 שנים, בבקתה דלה ללא מים זורמים ועבדה עבודת ידיים קשה כשחייה תחת איום מתמיד של האנטישמים הרומנים המקומיים. ואני יודעת בלי להכיר אותה שבוודאי עוצמת הגעגועים לחיים האהובים בעיר ועם המשפחה המורחבת שאבדה, בוודאי קרעו את ליבה יום יום ושעה שעה. ואני יודעת שהיא הייתה גיבורה אמיתית שעמדה, בלי היסוס בהתהפכות החיים שלה. בחורבן של כל מה שמוכר. גיבורה על היכולת להבליג לתוכה את הכאב והייאוש ולגדל ולחנך ילדים (אבא שלי ואחותו רותי) מאושרים. אני מזדהה ומנסה לשאוב את הכוח הזה גם לחיים שלי בעידן הזה.

הסיפור של משפחת כץ, המשפחה של אמא שלי, בלה:

מן הצד השני, משפחת כץ חיה גם היא בצ'רנוביץ. אימי עדיין לא נולדה אך אמא שלה-סבתא שלי, פרידה הצעירה, חיה עם הוריה ואחיותיה בעיר. סבא שלי, שרול, חי בכפר לא רחוק משם.

ושוב, בדיוק כמו בסיפור של מרתה ומשה לנדאו, פרידה ושרול כץ התאהבו ונישאו ועברו לגור בעיר צ'רנוביץ.  זמן קצר אחרי החתונה, כאשר כולם כבר גרו בעיר, הוחלט על הקמת הגטו ועל שילוח היהודים לטרסניסטריה. אחותה הצעירה של אמא שמצאה עבודה בבית חרושת לנקניק, קיבלה את האישור המיוחל מראש העיר ולכן היא והוריה נשארו בצ'רנוביץ והמשיכו לעבוד.

לעומתם, האחות השנייה, ויחד איתה גם סבתא פרידה וסבא שרול עם אחותו, נשלחו בצעדת המוות לטרנסניסטריה – מעבר לנהר, שם שרדו בקושי את ההליכה, הרעב, המחלות וההתעללות של החיילים ואיבדו אנשים רבים יקרים ואהובים.

בסוף המלחמה התאחדו שרידי המשפחה והחליטו לברוח מהעיר שהייתה עכשיו בשליטה רוסית. גם שרול ופרידה והמשפחה ארזו את מטלטליהם ועברו את הגבול לרומניה ונדדו, ממש כמו מרתה ומשה עד שהגיעו לעיירה הרומנית רדאוץ, בה נולדה בלה, אמא שלי, והתיישבו בה. שם הם חיו בצנעה ברחוב קטן בעיירה, גידלו תרנגולות בחצר ואפילו כסף לשלוח את בלה הקטנה לגן לא היה. 13 שנים הם חיו בארעיות, פליטים בארץ שבה האנטישמיות לא הסתתרה בכלל.

בכל שנה סבא שרול הגיש בקשה לעלייה ובכל שנה נדחה, ובדרך כלל גם פוטר מעבודתו וחוזר חלילה… 13 שנים הם חיכו עד שקיבלו את ההיתר המיוחל לעלות לארץ ישראל באוקטובר 1960…

על מי אני חושבת…?

ואני חושבת על סבא שרול וסבתא פרידה שלי. על המעבר מהחיים עם המשפחה המורחבת בעיר הגדולה, אחד ליד השני, על הקהילה הגדולה שאיבדו. על החיים החדשים בצל הפחד כפליטים ברומניה האנטישמית. על התקווה להגיע לחיים טובים יותר. לעלות לארץ ישראל. על האומץ להגיש כל שנה, במשך 13 שנים בקשה לעלייה תוך ידיעה שהסיכוי קלוש לקבל תשובה חיובית, ושיותר סביר שהעבודה תאבד…

אני חושבת על המשפחה שלי, הצמודה והמורחבת. על אלה ששרדו, שעברו את השבר ואת הטלטלות. שאיבדו את היקר מכל. שעולמם חרב והתהפך כמה פעמים עד שהגיעו לנחלתם פה בארץ. השורדים שהביאו איתם את הכאב ואת הגבורה. את האימה ואת כוח האהבה. ואני מרגישה את הרוח ואת הכוח לשאוב מן הכאב אל התקווה לימים טובים…

אני חושבת גם עלינו כאן בימי קורונה. ועל מעגל הכאב והשמחה שמתגלגל לו וחוזר חלילה. רגע אחד העולם נעמד מלכת, עסקים נעצרו, משפחות הופרדו וממש באותו רגע נולדו אהבות חדשות ואנשים למדו לשיר במרפסות, להתעמל מול המחשב ולגלות את ה 100 מטר שסביב לבית. רוצה להקיף אותנו כאן במעגל של כוח מהגיבורים שלנו, מהגיבורות שלנו. שנלמד להסתכל רחוק ולראות את קו האופק…

בעוד עשור, ילדי ילדינו יחגגו את חג החירות מהוירוס ומהמלחמה העולמית הזו ויישאבו כוח מהסיפורים שלנו…

אמן

המשך יבוא…