יומן מסע בימי הקורונה, פרק 8
מאת מיכל ששון
השביל הזה מתחיל כאן
בלוג שני על פרפרים בראש ומחוצה לו
הבוקר בהליכה היומית שלי האירו לי את הדרך המון פרפרים. זה לא באמת יוצא דופן בחיים החדשים שלי. כבר מספר שבועות שאני צועדת כמעט כל בוקר בטבע שמקיף את ביתי. בשקט שאין לו תחליף. אני צועדת סמוך לגדר היישוב ואפילו התיל לא מצליח לקלקל את החוויה שפותחת לי את האוויר בכל בוקר מחדש.
איפה אני? והאם גם אני אוכל להיות דאואיסטית?
מאחר והעולם לא כמנהגו נוהג, חיות הבר מרגישות בחופש שנוצר כשאנחנו סגורים בביתנו. אני מרגישה כאילו החלפתי מקום מגורים למקום אחר. אולי נשארתי באלבמה? אוסטרליה? ניו זילנד? קוסטה ריקה? פתאום אני מגלה שגם לי יש בחצר האחורית שלי הרים, יערות וטבע מטורף. בעשרים השנים שאני מתגוררת כאן לא יצאתי לגלות את השבילים הנסתרים הללו. היופי מסביבי עטף אותי לתוכו מהרגע הראשון ואני קיבלתי אותו כמובן מאליו ומעולם לא העמקתי אליו. בשבועות של ימי הקורונה, למדתי להסתכל ולהשתלב. כמעט כל יום אני פוגשת בדרך צבים, סוסים, צבאים, שפני סלע, מתהלכים יחד איתי ללא פחד, כשותפים מלאים בבית שלי. לא פעם אני עוצרת, מחייכת אליהם ואל עצמי ושואלת בלב מתי כבר גם אני אוכל לחיות רק בשביל לחיות. בלי מטרה מוגדרת. בלי לרוץ קדימה. בלי לחפש את עצמי. בלי לעשות. בלי להחליט. הדאואיסטים הסינים קראו לזה WU WEI – להיסחף עם הזרם. לפעול בלי מאמץ. פשוט להיות. בלי תכנון, בלי מחשבה, בלי שאלות, בלי אכזבות. להיות ולחיות.
מחשבות בלילות
בלילות האחרונים אני לא ישנה כל כך טוב. המחשבות שאפשר להשתיק במשך היום חוזרות בלילה בצורת חלומות או סתם מחשבות טורדניות. כל העולם נאבק בוירוס עם הכתר, אנשים מפחדים, נדבקים, חולים ולפעמים מתים. אני מוטרדת בעיקר מד' אמותיי. מה יהיה איתי… כמו כל מי שעולמו נעצר בבת אחת, למדתי לנשום עמוק ולהביט רחוק ובינתיים להתחבר לבית ולמשפחה, לטבע. לעשות את מה שאפשר… אבל עכשיו, כשהעולם מתעורר, מנסה לרפא את עצמו ולהתחיל לאט לאט להתגלגל קדימה, הכתר נחת עלי שוב כדי להבהיר לי שגם כשכולם יחזרו לשגרה, החיים של פעם יישארו אצלי בעבר לעוד הרבה זמן… כן. השמים ייפתחו והטיסות יחזרו אבל החלום שלי לקחת איתי נשים להגשים חלומות רחוקים, יישאר בגדר חלום עוד זמן רב…
אז אני שואלת את עצמי:
מה לעשות? האם באמת להמציא את עצמי מחדש? לעשות? לחפש עבודה? לשנות כיוון? להיות אופטימית? להיות פסימית?
הפרפרים הגיעו הבוקר. לבנים וצבעוניים. בודדים, בזוגות בקבוצות. לכולם היה מאד דחוף ללוות אותי, לרחף מעלי, להוביל אותי בשיירת מלווי המלכה כמעט לכל אורכו של הטיול שנמשך כשעה. בשלב מסוים התחלתי להבין שכנראה יש להם מה לומר לי… עצרתי. עקבתי בעיניים אחרי מעופם. שלושה פרפרים לבנים שריצדו פנימה והחוצה מהגדר.
מה המסר? מה הם מנסים לרמוז לי?
עוד פרפר צבעוני שכמעט ונחת לי על הראש, סימן לי להמשיך בדרך, להמשיך בעליה. תוך כדי שאני עולה, כשנחיל הפרפרים עוטף אותי, אני שמה לב לנשימה המעט מתנשפת שלי ומסמנת לעצמי שצריך לחזור לכושר. דחוף. המשקפיים נוזלים לי מהאף בגלל זיעת המאמץ ואני מרגישה את הרוח שמלטפת לי את הפנים. הנוף קצת מטושטש בגלל הבלי-משקפיים אז אני מתמקדת בעיקר בעצמי ובמה שקרוב אלי. האוזניים שקולטות את הציפורים, הרגליים שדורכות על אבנים, הדם שהולם בוורידים, המחשבות שחולפות בראש… ואני מבינה שהתשובות לא יבואו מבחוץ. הם גם לא יבואו מתוך הפחד. הפרפרים בראש והפרפרים בבטן. להם צריך להקשיב. לרצון והתשוקה הפנימית. לאמונה הוודאית שכשמשהו חדש ירגש אותי, אני אדע כבר. אני אסחף אחריו בלי שליטה וגם בלי מאמץ ממש כפי שהמיסטיקנים הסינים המליצו. חיפוש וחפירה מייאשת כרגע לא יעזרו. להניח. לתת לראש להיזרק. לראות צבעים. פרפרים. כשזה יגיע – זה יגיע…
נזכרתי בשיחת לב אל לב עם שכנה, שסיפרה על הפעם הראשונה שהלכה על גחלים:
"שביל של גחלים לוהטות אדומות ואת ניצבת בקצה יחפה וצריכה לעבור בו לצד השני. המוח מספר לך אלפי סיפורים מפחידים על מה שעומד לקרות לכפות רגלייך ולך אם תמשיכי ללכת. פחדים קדומים שעולים וכמעט משתקים את הגוף. הדבר היחיד שגורם לך לצאת לדרך הוא הידיעה הוודאית שאת יכולה לעשות את זה ושהכל יהיה בסדר.
I CAN DO IT! I CAN DO IT
אז… לשבריר של שניה, את נותנת למנטרה להשתלט על הסיפורים של המוח ויוצאת לשביל האדום הלוהט בכוח האמונה בלבד… והנה את כבר בקצה והרגליים נקיות ולבנות. עשית את זה!"
כשהאף התייבש והמשקפיים חזרו, הרמתי את עיני ולהפתעתי הפרפרים נעלמו! אבל אני לא נעלמתי… אני הרי ידעתי את הדרך גם לפני שהם הגיעו…
