יומן מסע בימי הקורונה, פרק 9
מאת מיכל ששון
על מלאכים ועוד ניסים שבדרך
שגרת הקורונה החדשה
"חזרה לשגרה" כך מבטיחות הכותרות. אנשים חוזרים לעבודה. עסקים נפתחים. עולם כאילו כמנהגו נוהג. תמו "ימי הקורונה" ומתחילה "שגרת הקורונה החדשה". עברנו שלב ואפשר כבר לצאת החוצה לעולם דומה אך שונה.
אחרי ימים ארוכים בבית השמש מסנוורת את העיניים למרות המשקפיים הכהים והכבישים מתחילים להתמלא בעשרות מכוניות נרגשות שהתכלית העיקרית ולפעמים היחידה ליציאתן מהחניה היא – לנשום בחוץ! ואני רק מתבוננת. לראות ולא להאמין. לרצות ועוד לא לעשות. כאילו הבית שסגר אותי הפך לשריון על גבי ועכשיו קשה לי להיפרד ממנו. אני רוצה לצאת אל השמש אבל… לאן??
חודשיים של עצירה מוחלטת השאירו אותי עם ידיעה אחת ברורה: אני לא יודעת מה לעשות עכשיו! כל האפשרויות פתוחות להתחיל מחדש, אבל במה אבחר? יצאתי ממצרים וללא ספק הארץ המובטחת שלי מחכה לי אי שם באופק, אבל האופק רחוק… הקלפים כבר נטרפו, השבילים נמחקו, גם לחזור אחורה אי אפשר ואני מרגישה אבודה במדבר כשסביבי אנשים רבים שיודעים לאן ללכת.
רגע… התחושה הזו מוכרת לי ממש ממקום אחר לגמרי…
מעשה שהיה במרוקו
בשנת 2007 נסענו בן זוגי שיחיה ואני למרוקו. כדרכנו בטיולים זוגיים, הזמנו כרטיס טיסה, דאגנו לויזה, שכרנו פיאט אונו קטנה, הסדרנו כמה לילות בבתי מלון והשאר… נראה בדרך. זו מהותו של טיול עבורנו – הרפתקה שחלקה ידוע וחלקה לא… לקחנו איתנו ספר הדרכה ישן על מרוקו ויצאנו לדרך בהתרגשות.
מרוקו קיבלה את פנינו בחיוך וללא דאגות. כבישים רחבים, אנשים טובים ומקבלי פנים, שווקים מפתים ושפע של אפשרויות לבחור מתוכן בכל יום ויום. תכננו מסלולים ונשארנו גמישים, מה שנקרא "הכל צפוי והרשות נתונה" וכך זה נמשך עד… שהגענו לסהרה. אַ-צַּחְרָאּ אלְ-כּוּבְּרָא, כפי שמכונה כאן.
נהגנו 400 קילומטר וחצינו את הרי האטלס עד שהגענו לעיירה אירפוד – ממש בגבול המדבר. תכננו להיכנס פנימה ולישון בלילה במרזוגה, ליד הדיונה הגדולה. כבר בדרך, הספר הישן שלנו סיפר לנו על כביש סלול שמגיע עד הדיונה ועל תושבי העיירה שמתפרנסים מהשכרת רכבי שטח לתיירים המזדמנים ולכן מספרים שהכביש הזה אינו קיים… בשלב הזה, הגאווה הישראלית של "אנחנו לא פראיירים" הרימה את ראשה. אותנו לא ישקרו! אם יש כאן כביש אנחנו נוסעים עליו!
נכנסנו לעיירה, עוצרים בכל כמה דקות לשאול היכן הכביש ולא מאמינים לתשובה הקבועה – אין מכאן כביש למרזוגה, לדיונה הגדולה. אפשר לנסוע רק ברכב שטח… ואנחנו מאמינים לספר הישן שלנו במקום לאנשים הטובים שבדרך ומגיעים ליציאה מהעיר לכיוון המדבר ואכן יש כביש! רק שהוא מסתיים אחרי כמה מאות מטרים. אנחנו לא מתייאשים וממשיכים לנסוע. יש לנו מטרה לראות הערב את השקיעה מראש "ארג שבי" – הדיונה הגדולה ושום דבר לא יעצור אותנו. בטוחים שתכף הכביש המובטח יתגלה לעינינו אנחנו מתרחקים עוד ועוד מהעיירה ו… הכביש לא מתגלה…
לבד בלב המדבר
בשלב הזה, אנחנו נמצאים בפיאט אונו קטנה, ידנית, לא ממוזגת בתוך המדבר. המדבר הזה לא דומה למדבריות שאנחנו מכירים. זוהי מחבת ענקית, ריקה ושטוחה, נטולת סימנים מזהים כמו הרים או צמחיה. באדמה הקשה חרוצים עקבות גלגלי הג'יפים שדוהרים מסביבנו מי יודע לאן. אין שום סימן לדיונה הגדולה ואין גם שום סימן לדרך חזרה. אנחנו לבד בלב המדבר. אבודים…
זהו השלב שהפחד הקיומי מתחיל לטפס, הרי בעוד כמה שעות תשקע השמש, אנחנו לא מצויידים ואין לנו מושג איך להמשיך והאם בכלל נוכל להמשיך לנסוע בשבילים הלא ברורים הללו עם הפיאט הקרבית שלנו או אולי נשקע בחול בלי יכולת חילוץ… אנחנו מסתכלים זה על זו ומבינים שעשינו טעות שסמכנו על הספר יותר מאשר על האנשים אבל עכשיו כבר מאוחר לתקן. במחבת-מדבר הענקית הזו כל הכיוונים נראים אותו דבר…
רגע לפני הייאוש המוחלט
תוך נסיעה איטית וזהירה לשום מקום פתאום נגלה לעינינו עץ קטן ובצילו עומד… מלאך! לא זו לא פטה מורגנה, זה באמת מלאך. איש צעיר לבוש כולו בתכלת רקיע עומד ומחייך בשיניים לבנות ומסמן לנו לעצור. בלב הולם אנחנו עוצרים, לא יודעים מה ואיך לשאול, אנחנו לא יודעים את שפתו. המלאך ממשיך לחייך ובלי להבין את שפתנו, מספר לנו שאחותו עובדת במלון במרזוגה והוא בדרך אליה. האם נוכל לקחת אותו בדרך?
אנחנו?? לקחת את המלאך הכחול?? למרזוגה?? האם זו מציאות או חלום שחלמנו מתוך ייאוש?
כמובן שפינינו מקום בהדרת כבוד והמלאך אכן עלה לרכב. כבן לשבט הטוארג הוא מכיר כל שביל, כל אבן וכל שיח במדבר חסר הסימנים שהקיף אותנו. וכך, בהנחייתו חסרת המילים, ברכב מקרטע ומקפץ אך בבטחה ובשלום הגענו אחר הצהריים למרזוגה וזכינו לראות את השקיעה והזריחה מראש הדיונה הגדולה. כדי להעצים את הנס שקרה לנו ולהבהיר לנו מעל לכל ספק שפגשנו מלאך, גילינו שהכפר הקטן היה מלא לחלוטין בתיירים ולא נותר מקום למי שלא הזמינו חדר מראש. תנחשו מי סידר לנו את החדר האחרון במלון בו אחותו עובדת?
אז והיום…
במקום שבו אני נמצאת כעת, בסהרה העצומה הפרטית שלי, שאין לי מושג לאיזה כיוון להתקדם בה וסביבי דוהרים אנשים נחושים כל אחד לכיוונו, אני משחזרת לרגע את התחושה מלפני 13 שנים.
את הפחד מהלא נודע, מללכת לאיבוד, את חוסר האונים, את חוסר הכיוון. אני נזכרת במלאך הכחול שהזדמן אז לכוון את דרכנו ואני יודעת שהמלאך הזה בוא יבוא גם עכשיו. אם רק אאמין מספיק במלאכים…
