התבקשתי להכין הרצאה על פי ספרם הנפלא של טום ראת ודונלד א. קליפטון – למלא את הדלי. תיאוריה כביכול מובנת מאליה (כמו רבות מהתיאוריות של הפסיכולוגיה החברתית) המדמה את פנימו של האדם לדלי. אנו נולדים עם דלי מלא ושמח אך לאורך הזמן, הדלי מתרוקן. כל חיזוק שלילי, כעס, תחושת כישלון, רגשי אשמה, מעשים שאני חווה כלא טובים – כל אלו מרוקנים את הדלי שלנו טיפה אחר טיפה.

החיים בהרגשה ריקה הם חיים קשים וחסרי תקווה. הריקנות מחלישה אותנו ושואבת את המוטיבציה והיצירתיות בחיינו. ככל שהדלי יהיה ריק יותר, נצליח לחיות, אבל "בקושי", במאמץ, מתוך חולשה וחוסר רצון.

היא דרך הכרת הטוב. איסוף יומיומי של חוויות טובות ומעצימות שאנו חוות. לאסוף את המילים החמות שנאמרות לנו (כי משום מה אנחנו נוטות לא לשמוע אותן כשהדלי שלנו מרוקן ותחושת הביטחון שלנו ירודה), את העזרה שאנחנו מקבלות, שמחות קטנות וגדולות והלך רוח כללי של הודיה על כל דבר שקורה לנו. כל הודיה וכל דבר שאנחנו בוחרות לאסוף כאן הוא טיפה אחת שממלאת את הדלי. ככל שנרבה לאסוף טיפות נרגיש מלאות יותר, שמחות יותר, בעלות ביטחון בחיים, מוטיבציה ויצירתיות.

אפילו טובה יותר – אנחנו ממלאות במצקת דמיונית את הדליים של האנשים סביבנו! אנחנו עושות למענם מעשים טובים, אומרות מילים מחזקות, תומכות בשעת משבר ומחזקות אותם. מכל נתינה לאחר גם אנחנו מתחזקות. כל טיפה שנתנו היא גם טיפה שקיבלנו ואפילו כפל כפליים! וכך אנחנו בו זמנית ממלאות את האחרים ומתמלאות בעצמנו. וכשהדלי שלנו מלא… אז אין דבר שיוכל לעמוד כנגד רצוננו!

התאוריה הזו קצת הזכירה לי את תיאוריית הקארמה ההודית – שמדברת על מעשים טובים שנצברים כנקודות טובות, נקודות זכות. אלא שבהודו הנקודות נצברות לשימוש בגלגול הבא ואילו הטיפות בדלי משמשות אותנו כאן. כאן ועכשיו!

ועכשיו אחזור לשאלה ששאלתי בראש הפוסט:

איזה טיפות את ממלאת בדלי שלך למענך? האם את אוספת לך במהלך היום-השבוע-החיים את כל הטוב שקיים ומודה עליו?

האם את ממלאת במצקת הדמיונית שלך דליים של אחרים? תומכת בהם? אומרת מילים טובות ומחזקות? מעצימה אותם?

אם את עושה את זה, איזה יופי! תחגגי את עץ החיים ואת הדלי ההולך ומתמלא שבתוכך.

אם עדיין לא, זה בדיוק הזמן להתחיל. חג הנטיעות. חג הטיפות. התחילי לאסוף ולטעת בתוכך את הרגשת המלאות, כי העולם הוא לא טוב ולא רע. הוא מה שאת מחליטה שיהיה. וכל מה שתחליטי – את צודקת.