להתחיל מחדש מאפס למאה
עשרה צעדים בדרך להתחלה מחדש
מאמר השראה שלישי במסגרת הבלוג "הזורעות ברינה"
מאת מיכל ששון
יום אחד, לפני שנתיים בדיוק, חזרתי מנסיעה לארצות הברית והבנתי שהעולם שלי השתנה בצורה שאיש לא יכול היה לצפות. שדה התעופה היה ריק ומי שכבר נחת איתי, נמלט בשקט ובמהירות הביתה. חזרתי מחוייכת ומסופקת ובבת אחת העולם השתגע ונעמד על הראש מה שהפך את החיוך שלי, תוך זמן קצר, לחצי עיגול הפוך, לבכי. הבנתי שמה שהיה הוא לא יהיה. השמים ממש נסגרו מאחורי. אי אפשר לצאת. אי אפשר להוציא יותר מסעות. אי אפשר. הבנתי שהפכתי מטיל בליסטי לאבן שאין לה הופכין. נעצרתי. העסק שלי "אדמה רוח אישה" הפך למוצר מוזיאוני שיילמדו עליו פעם בשיעורי הסטוריה – איך פעם נשים חברו זו לזו, נפגשו ויצאו למסעות מרוממי נפש ברחבי העולם… תופעה ארכיאולוגית שלא תהיה מוכרת העתיד. כמו ציורי גרפיטי על מערות האדם הקדמון.
מה עושים כששמים לנו ברקס?
כשהמציאות מחייבת אותנו לעצור בבת אחת מ 100 קמ"ש (או יותר) ל 0 (או פחות). התשובה הזו מורכבת מאלמנטים רצוניים ובלתי רצוניים, כי אני הייתי בהלם. בסוג של שוק מהמעבר. לחצתי בכל כוחי על דוושת הבלם והרגשתי שנכנסתי עם הפרצוף לתוך המשאית שלפני שהיתה מלאה במטושים (זוכרים?)
אז מה בכל זאת עשיתי?
- עצירה – עצרתי. נעצרתי. התיישבתי. נתתי למחשבות ולרגשות להסתובב לי בראש, בגוף ובלב
- אבל – התאבלתי. בכיתי. חבשתי את פצעי
- עיבוד האבל – ישבתי עוד קצת ואז עוד הרבה – כי לא היתה לי ברירה. הייתי משותקת מההלם וגם חסרת שליטה על הסגר שכלא אותי בבית ובראש עם מחשבות כמו – נכשלתי! אני לא חיונית! אם אני לא נוסעת, אז מי אני בכלל?
- פעולות קטנות – ניסיתי לעשות כל מה שאפשר. בישלתי המון. ניקיתי לפסח (לראשונה בחיי). יצאתי יום אחד לעבוד בתור שליחה. גיליתי את השביל בין ההרים שעובר מאחורי ביתי והתחלתי לצעוד בו.
- הבנתי ענווה מהי. הבנתי שטעיתי כשחשבתי שאני לא רק מנהלת את חיי אלא את העולם כולו.
- זרימה בקצב חדש – הפעולות הקטנות שעשיתי, כמו הליכה יומיומית בשביל התחילו להפעיל את גלגלי היוניברס. היקום התאחד איתי בתנועתי. אירגנתי קבוצת הליכה שסיפקה גם קצת צורכי מפגש בעידן הבידוד. התחלתי לפגוש את הורי ב"מסיבות חניה" בחניה שבאוויר הפתוח. הכל נראה מעט ולאט, אבל אני זרמתי עם הקצב החדש.
- גמישות לשינוי – בהדרגה, גלגלי היקום התחילו להגביר את הקצב ואני זרמתי איתם. ניגבתי את הדמעות. הפשלתי שרוולים ויצאתי להחזיר עטרה ליושנה ואת מסעות הרוח הנשיים העברתי למפגשים בארץ. כנראה שזה היה הזמן המדוייק והמתאים כי הנשים נהרו וזרמו וכך נוצרה סדרה של מפגשי קסם בארץ.
- עצירה לצורך חישוב המסלול מחדש – כשהחיים התחילו שוב להשתנות ואיתם סדקים שנפערו בשמים הסגורים, אפשרויות חדשות נרקמו למרות ההגבלות ושוב עצרתי. הפעם בידיעה ובהבנה שמישהי אחרת שם למעלה מסמנת לי לחשב מסלול מחדש.
- סימון מטרות – ישבתי לסמן. כמו תופרת שמתכננת בגד מורכב ויושבת בהתחלה לצייר את הקווים בגיר על בד. ציור זהיר. לא בטוח. ביד רועדת. אבל ציור. עוד לא פיקסו אבל כבר אפשר לראות את הקווים.
- יציאה לדרך חדשה בקצב מתואם עם החיים עצמם – ואיפה אני היום? בדיוק כאן. הקווים כבר מסומנים והבד נגזר. לאט לאט ובעזרת הרבה עזרה מידידי, אני תופרת את הבגד החדש-ישן. בקצב נכון. בקצב איטי. עם המון הקשבה לאלוהימה שבשמים.
איפה אני היום?
התחלתי מאפס ושואפת להגיע חזרה למאה. זה עדיין לא קרה. אבל זה יקרה. לאט ובזהירות. עם הלך הרוח האופטימי הנכון שלא מאכזב אף פעם. עם ההכרה בענווה. עם שחרור השליטה. עם ההקשבה לקצב החדש שמהדהד ברחובות.
אז נעשה ונצליח!
לשנה מלאת מפגשים ומסעות, צחוק וחיבוק וחיבורים נשיים מהודו ועד כוש!
