מה קרה ב-13 בדצמבר 2012

במסע מתנה להודו?

מאמר השראה הפותח את הבלוג החדש שלנו

מאת קלריסה טייטל

לאחרונה, מיכל ואני, נתקלות בהמון סיפורי הגשמה. גם שלנו וגם של נשות הקהילה שלנו.

אי לכן ובהתאם לזאת החלטנו פה אחד שלכל הסיפורים האלה מגיע בית. על כולם להיות תחת אותה קורת גג מאוגדות לכדי זר שילך ויתמלא בעוד ועוד סיפורי הגשמה.

ולמה זה כל כך חשוב לנו וחשוב בכלל?

בכדי שנזכור תמיד את כוחה של המשאלה, את כוחו של הזימון, את הכוח שיש למילים שלנו ליצור מציאות. את הכוח של התדרים המפעילים אותנו ברבדים המודעים והלא מודעים. שנזכור לזככך, לשאול את השאלות הנכונות, לנקות את הדרך, להציף אמונות מגבילות, לשחרר אותן לחופשי ולחיות בעולם שבו כל שנבקש יהי. ככה פשוט. ככה נגיש.

אז מה הוחלט פה אחד?

היום, יום ראשון ה 20 ביוני 2021, הוחלט פה אחד, (תכלס, למיכל ולי ביחד יש איזה אלף פיות בו זמנית אבל ברגעי הקסם התכופים שמתרחשים בינינו, אנחנו אומרות את אותו הדבר בדיוק, בדיוק באותו הרגע. וזה בעצם הסימן שלנו לזה שנולד כאן משהו חדש.) לברוא בלוג חדש.

אז מה זה המשהו החדש הזה?

זה מה שאתן נמצאות בו עכשיו. זה בלוג חדש הנקרא:

"הזורועות ברינה"

בבלוג הזה נביא את סיפורי ההגשמות האישיים שלנו ושל כל מי שתבחר לשתף אותנו בסיפורה.

ויצא ככה שאני מתחילה…

הקדמה:

בשנת 2012, ביקרתי לראשונה בהודו, לא כי רציתי. הודו ניתנה לי כמתנה מאוד מיוחדת ואני תמיד אומרת כן למתנות. במסגרת המתנה הגדולה קיבלתי עוד כמה מתנות קטנות על הדרך. אחת מהן הייתה לזכות בתואר הסופרת של המסע. לאורך כל הימים, ישבתי לי ותיעדתי את המסע האישי שלי ושל 26 השותפות הנפלאות שלי. עשיתי זאת מתוך לב שלם ואהבה גדולה.

לאחרונה יצא לי לדבר על המסע הזה בכל מני מסגרות. סיפרתי פה וסיפרתי שם ובמהלך הסיפורים, נזכרת ביומן המסע ההוא שנכתב לפני 9 שנים וגם עליו סיפרתי… אחד המאזינים, ששתה את סיפורי בשקיקה, ביקש לקרוא את היומן.

ואני דובי כן כן נצחית הסכמתי לו ויצאתי לחפשו. מצאתי וקראתי את כולו בשלוק אחד. המילים והתיאורים זרקו אותי אחורנית בזמן אל החוויה המורכבת שחוויתי. בתוך כל המורכבויות והעמודים והסיפורים והתיאורים נגלה לו הטקסט הבא:

מתוך יומן המסע דבשיות לרג'סטאן, דצמבר 2012

13 בדצמבר 2012 

המקדש שאליו שמנו את פעמינו בטרם עלות השחר, היה התירוץ האמיתי להקמתו של המלון בו התאכסנו. החלל הענק שנתחם על ידי מסדרונות החדרים, שימש לא אחרת מאשר לארח את העולים לרגל למקדש מכל קצוות המדינה. ערמות של מזרונים המונחות בקפידה בסמוך לקיר התוחם את החלל, מרמזות על הכמות הבלתי ניתנת לתפיסה של אורחים פוטנציאלים. מיליוני מאמינים פוקדים את המקדש הזה כל שנה כדי להיות נוכחים בטקסים רבי עוצמה, שבהם נוהגים להוציא מתוך מאמינים שמבקשים זאת, שדים ורוחות רעות שכלואים בתוכם תוך כדי הכנסתם לטרנס רוחני וגופני.

חלצנו נעלים ונכנסנו למקדש. פסלים ותמונות והתגלמויות של אלים רבים: אינדרה, ברהמה, ברהמן, גנש, דקשה, דאוונטרי, הנומאן, וישנו, טרימורטי, סקאנדה, קאלי, שיוה (ושיווה לינגם…), היו פזורים בחללים שונים של המקדש. בעודי מנסה לקלוט בחושי המתעוררים לאיטם את המתרחש, שמעתי שיח מוכר ובלתי פוסק שהחלו לנהל שתי האונות שלי. האונה הרציונאלית והביקורתית (שמאל) עושה כתמיד את עבודתה נאמנה:

"מה זה השטויות האלה אלוהים עם פנים של קוף, אלוהים עם ראש של פיל בעל 4 ידיים, אלה בת 4 ראשים…"

האונה הימנית שאחראית על המופשט והיצירה לא נותנת לשמאלית להשלים את המשפט ומיד נכנסת לה לתוך הדברים:

"יאללה, תרפי כבר, מיליארד הודים לא טועים… מי את שתבקרי אותם ממרומי תרבותך המונותיאיסטית? מי אמר שהאלוהים שלך הוא הנכון? ומה מצחיק בזה שהם משקים במי קדושה את הבולבול של שיווה?"

בשלב מסוים הקולות נרגעו כשנתתי לצלילי הפעמונים והתופים שנוגנו בהרמוניה לחדור לנשמה שלי. מצאתי עצמי מתמסרת למוזיקה תוך כדי זה שאני מאפשרת לגוף שלי לשמש כתיבת תהודה. גלים גלים של תדרים רבי עצמה התפשטו בכל התאים בגופי שהתחיל לנוע לפי המקצב הממכר. רק אחרי שנעצרה תנועתי כי משהו בי קלט שהקבוצה שלי ממשיכה לנוע במרחבי המקדש, הבנתי שהייתי בטרנס. לא יודעת לומר אם במהלך הטרנס השתחררו ממני רוחות רעות… אבל מה שבטוח הוא ששלווה מענגת עטפה אותי. אספתי את עצמי וחלקים נוספים מהטקס והלכתי להשקות את שיווה לינגם במי קדושה. מי יודע אולי איזה זרע של משהו ניטע בתוכי עכשיו וצ'אקרת המין והיצירה שלי (השנייה מלמטה זאת שממוקמת באזור הרחם והצבע שלה, איך לא – כתום…) מתערבלת ומאזנת את עצמה מחדש עם כל מה שהיא ליקטה כאן. להתראות בעוד 9 חודשים. אז אוכל לספר לכן מה נולד לי.

__________________________________________________________________

תשעה חודשים אחר כך, ב-13 באוקטובר 2013, נולדה אדמה רוח אישה.

שלכן באהבה ענקית

קלריסה

יש לך סיפור הגשמה מעורר השראה? כתבי לנו. ונעלה אותו כאן. אצלנו בבלוג החדש.