יומן מסע "אני אנצח", פרק 10

מאת מיכל ששון

שלוש מתשע

אחת מתשע. כך קובעת הסטטיסטיקה שכבר מזמן לא מדייקת. אחת מתשע כבר הפך מזמן לאחת משמונה או שבע או שש נשים, בכל מיני גילאים, שיחוו על בשרן את חוסר האונים הזה, את האבן שנפלה מהשמים, את הפחד לאבד הכל, את הסרטן.

ואנחנו, חבורת "קשקשת" – תשע נשים חברות, כמו יצאנו מהסטטיסטיקה. כאילו כדי להוכיח אותה על פניה. "את לא מדייקת! הבטחת שרק אחת מאיתנו תחלה והנה אנחנו שלוש!" שלוש נשים, כמעט באותו גיל, אותו מספר ילדים, תחביבים שונים אבל נשמה מחוברת. שלוש נשים שסתם כך באמצע החיים, באופן הכי בלתי צפוי, התהפך עליהן עולמן.

ה"חבורה"

הקשקשת התחברה לה אי שם בשלהי ימי הואטסאפ. בזמן ש"להקים קבוצה" עוד היה כרוך בטלפונים ומפגשים בחצר. פליידייטס של הילדים שהפכו לשיחות נפש ורשת של חברות שהלכה והתהדקה עם חגיגות יום הולדת ושמחות קטנות. בהדרגה התחברו להם גם בני הזוג והמשפחות למפגשים גדולים יותר. חברותא של יישוב קטן, הילדים בגילאים דומים. ארבע נשות חינוך, שתי אחיות, שתי נשות אדמיניסטרציה ובנקאית. תשע נשים שונות בשלב דומה בחיים. קשקשת רכה ובלתי פוסקת של דיבורים בכל שעות היום שהלכו והתעצמו עם תמונות של מתכונים, שיתוף מאירועים משפחתיים, תמיכה במצבי לחץ וסתם הגיגים אל תוך הלילה.

המפגש הראשון

הראשונה שפגשה בו הייתה דווקא האחות המתולתלת. היא נשארה עמוד התווך של המשפחה כשבעלה והאבא של חמשת ילדיהם חלה בסרטן מזן אכזרי במיוחד. כחצי שנה מטורפת של טיפולים תקוות וייאוש גיבשה את הקשקשת לרשת של תמיכה הדדית ללא גבולות. שמונה שכולן למען אחת, מבשלות, קונות, מקפלות, מנחמות. כל אחת לפי יכולתה ורצונה. התפקיד שלי היה להגיע בשש בבוקר, לעזור להעיר ולארגן את הילדים ולהכין אורז לצהריים.

המפגש הראשון שלנו עם הסרטן שינה לנצח את ה-DNA של הקשקשת מחבורה מקרית של שכנות לקבוצת תמיכה בלתי מסויגת שתלך איתך עד הסוף. את יכולה להיות בטוחה שמה שלא יקרה – יש מי שתבוא ותעזור ותבשל ותכבס ותהיה איתך ובשבילך.

המפגש השני

המתולתלת השנייה שאך זה סיימה לעצב את חייה החדשים במודל חדש חד הורי, התכוונה להתמקצע בעיצוב בתים שהיה תחביב מבטיח ואהוב. חמושה בחבר חדש ובבית חדש ומתוקתק התחילה בפרק ב' אופטימי כשפגשה את הסרטן בבדיקה שיגרתית לבני ובנות 50. בדייקנות ובצייתנות ועל אף שלא היו לה תסמינים המעידים על הסרטן "השקט" של המעי הגס, ביצעה את הבדיקה וקיבלה בהפתעה מרובה את הידיעה שהוא כאן… במעמד ההודעה גם הבינה את המזל הרב שהיה לה בכך שהתייחסה ברצינות לרשימת הבדיקות. היא קיבלה מסע של שנה, רצוף אתגרים עם ניתוח בטן וטיפולים…

בנות הקשקשת הנאמנות הרחיבו את השורות לקרובות וחברות רבות שרצו לעזור. יחד ביקרנו, תמכנו, קיפלנו, בישלנו ובעיקר עודדנו, חייכנו וחיבקנו. אני לקחתי את תפקיד הבליינית ויצאתי עם המתולתלת להתאוורר בבית הקפה השכונתי בכל פעם שרצתה להתנתק מהמחלה ולהתחבר לחיים הרגילים. בשיאי התנדבתי לבשל מפרום לבת החיילת שרצתה להתפנק כשחזרה מהצבא וכך נוצר המותג "המפרום של האשכנזיה"…

לא היה לה קל בכלל אבל האופטימיות המתולתלת הטבעית וכוח העזר של הקשקשת שתמך גם בילדים – ניצחו. הטיפולים הסתיימו ממש לפני כחדשיים והמנצחת יצאה למסע השיקום והחזרת החיים לסדרם אבל אז…

טלפון מקרי הוליד שותפות גורל עצובה

בין שתיים מנשות החינוך בחבורה… המורה היפה ואני גילינו כמעט בו זמנית את הגוש בשד. הכחשנו, נבהלנו, בכינו ויצאנו אל המסע הארוך לאבחון שכלל בדיקות רבות ולא נעימות בדרך אל ההבנה שהפכנו שוב להיות חלק מהסטטיסטיקה הלא נעימה. להבין שאת כבר לא "רגילה". משהו התבשל בך ועכשיו את "חולה" וצריך "לטפל בך". החלק הטוב שבגילוי הנורא הזה הוא כמובן השותפות והידיעה שאת לא לבד במסע הזה, מה שמחזק את שתינו לאורך הזמן.

הקשקשת שוב התגייסה לתמוך, לחבק, להתעניין ולהיות חלק והמתולתלת, שזה עתה סיימה את הטיפול, הפכה בבת אחת להיות מטפלת.

הסרטן הנשי הזה טלטל את כולנו. "לי זה לא יקרה", כך חשבנו תמיד ופתאום זה כאן, כל כך קרוב. כל כך נוגע… אם אנחנו כבר שלוש מתשע אז מה יהיה גורלן של שש האחיות הנוספות שכרגע עומדות במעגל התומך אבל אף אחת מאיתנו לא באמת יודעת באיזה מעגל היא תהיה מחר…

אני מביטה קדימה אל מה שעוד מצפה לי בדרך לריפוי השלם.

הבדיקות, המתח הבלתי פוסק, הניתוח בעוד כמה חודשים, טיפולי ההמשך שימנעו חזרה. אני מביטה אחורה וסביב אל הדרך שכבר עברתי ועל המעגל הרחב של האנשים ששומרים עלי, תומכים בי מכל עבר, שולחים לי בכל עת תפילות וברכות ואהבה ללא תנאי. אני יודעת שאני מבורכת. אני יודעת גם שאנצח את הסטטיסטיקה. כי מה שחשוב הוא לא האחת או השלוש אלא התשע. החבורה. הכוח הנשי. השבט הזה שיעמוד לצידי בכל מצב.

ואני מודה לכן בכל ליבי

לקשקשת ולכל החבורה העצומה הזו שסביבי.

אני אוהבת אתכן! האהבה תנצח…

שלכן

מיכל