יומן מסע "אני אנצח", פרק 11
מאת מיכל ששון
לכרוע על חוף סליחה
כל שנה כמו שעון מגיע היום הזה. יום הכיפור. 25 שעות של צום ותענית הגוף והנפש שתכליתו לברר עם עצמי למי אסלח השנה וממי אבקש סליחה. כאילו משמים ניתנה לי ההזדמנות לנקות את הבלגן של השנה החולפת ולהתחיל בדף נקי וחדש ונפש רעננה וקלילה ונטולת כעסים. מי צריך אותם על הגב…
השנה המשימה מאתגרת במיוחד.
אחרי יותר מחצי שנה של קורונה שעצרה את החיים שלי וסרטן חמקמק שעדיין מחכה לזמנו המדויק להתמזג בחזרה עם אור הבריאה ולהיפרד מגופי בשלום, אני מרגישה שאכן יש בי כעס. אולי זה מוצדק ואולי יש לי זכות ובטח…
אבל מעבר לצדק ולזכויות, מי שסובלת פה זו אני! והנה ההזדמנות להשתחרר. אז אני יוצאת למסע של חקירה לתוככי ענני הכעס השחורים האלה כדי לבדוק מה ומי מסתתר מאחוריהם ואיך והאם בכלל אפשר לפזר אותם ולהפוך לישות צחה, סולחת ונסלחת, שמתחילה שנה חדשה שבה הכל יהיה לטובה.
אני יכולה לראות ולהרגיש היטב את תוצאות הכעס הזה על גופי.
קורונה, סרטן, ממשלה גרועה…כשהגוף שלי מתמודד איתם הוא נכנס לחרדה וסטרס מהעתיד לבוא. ואיך מתכונן גוף לעתיד בלתי ידוע? הוא מתחיל להתבצר ולבנות חומות עבות. עבות מדי. בעברית נקרא לזה – הוא מתחיל לאכול… זה התחיל ברחמים עצמיים בסגר הראשון וצבר תאוצה בימי הבדיקות של הסרטן. בהתחלה הוא רק נגע ותירץ שזה מותר לו ולאט לאט זה התגבר ואז זה כבר הפך לשטף שאי אפשר לעצור. ואני עוקבת בחרדה אחרי החומות המתעבות ויודעת שעד שהכעס לא יירגע, החרדה תמשיך להאכיל אותי עד שאהפוך למבצר איתן וגדול ובלתי חדיר…
אני שואלת את עצמי – האם זה מה שאת רוצה??
האם יש לך צורך במבצר פיזי-גופני כדי להגן עלייך מהאתגרים?
ואני יודעת שלא.
אני גם יודעת שהדרך להרגיע את הגוף מהסטרס שבו הוא מצוי עוברת בנפש רגועה, נטולת כעסים, האשמות וחרדות.
ועל מי בכלל אפשר לכעוס כאן? לפני שישה חודשים האשמתי את הוירוס הזה שצנח עלינו ואז את הממשלה שכשלה וכושלת בטיפול בו. כשהגושון התגלה, כעסתי על הרופאה שסיפרה לי ואחר כך על מי שבדק אותי ועל הרופאה המאבחנת… בקיצור בכל מקום שיכולתי, מצאתי את מי להאשים ועל מי לכעוס… וכשיש את מי להאשים ועל מי להפיל את האחריות – אני הפכתי חסרת אונים!
חוסר אונים = חרדה = בניית מגננות = אוכל = או ואבוי ☹
התובנה הזו, אם כי ברורה לי, לא קלה לעיכול תרתי משמע. כי מעכשיו, היא אומרת, עלי לקחת אחריות מלאה על כל מה שקורה בחיי ועל כל מה שנכנס לפי. לסלוח לכל מי שהיה מעורב עד עכשיו בתהליך. לסלוח לעצמי מראש אם אעשה טעויות.
מן הצד השני, ללטף את ראשה של הילדה הקטנה שיושבת בפנים וכוססת ציפרניים. להסביר לה שזה בסדר לפחד, אבל שהיא בטוחה. אין צורך לבנות מבצרים ולאכול את עצמה לדעת. היא איתי. עכשיו אני מטפלת. אני הפרוייקטורית. אני אחליט אני אחראית.
אני אנצח. את הסרטן, את הקורונה. אני אמוסס את הפחד.
עננים שחורים נמוגים לאיטם והופכים לענני נוצה. השמים מתבהרים. השמש עולה. אני מרחפת קלילה וקלה אל השנה החדשה שפותחת לקראתי את זרועותיה בחיבוק אמיתי.
גמר חתימה טובה וסליחה טובה לכולנו!
ממני
מיכל
מקסים !!
ברור שתנצחי את הכל, אין אופציה אחרת.
שנה טובה בשורות טובות
וגמר חתימה טובה ❤️
שנה טובה מיכל. פוסט מאד מרגש . אני בטוחה שהשנה הבאה תביא איתה דברים טובים ופחות כעסים לכולנו
פחות כעסים, פחות מתחים, יותר שלווה והמון בריאות!
תודה שרונה היקרה ❤
גמר חתימה טובה!
מיכל
במילותייך את מעבירה השקפת עולם שיש בה אופטימיות נוכחות בחירה ואחריות
תודה על היותך מקור השראה
בדיוק. כל אלה מסובבים את גלגלי היקום. תודה על התמיכה וגמר חתימה טובה!
אוהבת אותך מיכל יקרה !
ברור שתנצחי גמר חתימה טובה
מיכל. כמו שאני מכירה אותך את לוחמת ולא מוותרת שתהיה לך שנה טובה וגנר חתימה טובה והמון המון בריאות ..
מיכל יקרה, כתיבתך נוגעת, מעוררת חשיבה,תבונית ורגשת. מאחלת לך ,לנו באמצעותך שזה יהיה עוד מסע מוצלח שאת המנהיגה הבלתי מעורערת בו , כמו תמיד, כמו בכל מסע אליו לקחת אותנו. מאחלת לך שתוכלי להביט בקרוב לאחור ותאמרי אני אמיצה ו….זה היה או חלמתי חלום……וכמובן כל מה שתבחרי להוסיף. תודה על השיתוף וגנר חתימה טובה
בהחלט זהו מסע. הלוואי שיהיה קצר וקל. ותודה על התמיכה והאיחולים. הם מקרבים אותי להחלמה ❤❤
מיכל יקרה!
תענוג צרוף תמיד לקרוא את הגיגייך.
מאחלת לך שנה נהדרת שתביא איתה בשורות טובות
תודה שושי יקרה, מקבלת בתודה ואהבה את איחולייך. אמן שנזכה כולנו!