יומן מסע "אני אנצח", פרק 16
מאת מיכל ששון
על רגל אחת
לחיות עם סרטן מרגיש כמו לעמוד עם רגל אחת על כדור. הוא כל הזמן מנסה להתגלגל ואני כל הזמן מנסה לאזן אותו ולהרגיש יציבה. כמובן שזה לא קורה והכדור מתגלגל לאן שבא לו ואני נופלת לא מעט, מדי פעם קופצת כדי לא ליפול ולעיתים רחוקות מצליחה להשאר שקטה ויציבה. לב העניין הוא להבין שזו המציאות שלי מעכשיו. הפתעות קופצות לבקר ולא תמיד אוכל לקבל אותן בשלוות נפש. ליפול זה חלק מהמשחק… ברגע שאבין את זה, אולי הנפילות לא כל כך יפתיעו אותי… האמנם?
השבוע הפחד חזר לבקר אותי לכמה דקות.
תוצאת הבדיקה האחרונה נחתה לי במייל ללא כל התראה ובלי לחשוב בכלל פתחתי אותה והתחלתי לקרוא. כשכולי מכוונת לתוצאה שידעתי שתגיע, לא העליתי בדעתי שיכול להיות כתוב שם משהו שונה. הרי אני כותבת את המציאות ולא היא אותי, נכון? מתברר ששיעור הסבלנות עדיין לא תם. גם השיעור בשליטה. המחשבה שאני קובעת פה משהו היא לא צנועה בהחלט והגיע גם תורה להשתחרר…
אז מה היה כתוב שם?
הגושון התכווץ ממש יפה (יש!!), עז הזנב נעלמה (לא כל כך טוב. זה אומר שהיא אולי קשורה לגושון) אבל משפט אחד הקפיץ לי את הלב – "…קליטה מוגברת במוח…". מאיפה זה נחת עלי עכשיו??? ברגע שהעיניים ראו את שלוש המילים האלה, נמחקו שלושת העמודים הנוספים שהיו צמודים אליהם. העיניים קוראות, הראש לא מצליח להבין, הלב דופק חזק והידיים כבר מחייגות לרופאה (לא זמינה עכשיו) כותבות לה מייל… ומה לעשות שדווקא כרגע מתחילה סדנה חדשה שאני מנחה וצריך ללבוש חיוך, סבלנות, הכלה ואורך רוח. לעמוד ביציבות על הכדור כי אין לי זמן עכשיו לנפילות…
לא אמתח אתכם
למרות שאני עצמי עברתי שש שעות של פחד מוסווה עד שהרופאה תפסה אותי בשעה שתיים והסבירה לי שהמשפט הזה בכלל לא שייך לסיפור שלי. זה משפט סטנדרטי שנכתב על כל פיענוח של פט סיטי בבית החולים וזה מהסיבה הפשוטה שבמוח, שהוא האיבר הכי פעיל בגוף, תמיד יש קליטה מוגברת… ובכלל, כך אמרה, התוצאות לא רעות ואם עז הזנב נעלמה וכל השאר טוב, דיינו. נמשיך הלאה בתוכנית. עוד קצת הקרנות. זה כל הסיפור…
אחרי השיחה עם הרופאה, משהו בי התפרק לרגע והרגשתי איך בבת אחת, הרגל היחידה שעוד עמדה על הכדור קרסה ואני מתגלגלת לאדמה בלי שליטה. מזל שהייתי בסדנה והיו שם כמה נשים טובות שעצרו את הגלגול והעמידו אותי על הרגליים. קצת רועדת אבל מודה לאלוהימה שבשמים שהצליחה שוב "לסובב" אותי ולהעמיד אותי במבחנים שלה. אני מקווה שעברתי הפעם או בקרוב…
ומה העולם אומר?
כאילו רק כדי לחבר בין חוסר היציבות הפנימית שלי לבין סביבתי החיצונית, יצאנו לאחר הסדנה לשיט קיאקים בכנרת. את יושבת בקיאק, המשוט ביד ובסך הכל צריכה לחתור כדי להגיע ישר קדימה. האמנם? חתרתי חתרתי ועוד קצת. בכל זאת הקיאק, כאילו יש לו חיים משלו, הודיע לי שגם פה אני לא קובעת. הוא מסתובב במעגלים או חותר לכיוונים אחרים. ככל שאתאמץ אמצא את עצמי בדיוק בכיוון ההפוך מהרצוי. אז למדתי.
התמסרות זו הדרך. חתירה קלילה ובלתי מאומצת. והכי חשוב חיוך על הפנים!
שרק נישאר בריאים ויציבים ונלמד שגם נפילות הן חלק מהחיים
שלכם
מיכל
מיכל יקרה, לקרא את שכתבת ולהחליט להתמסר לחיים ולאל שלוקחים אותנו באמונה שלמה שהכל יהיה בסדר.
חיזקי ואימצי והמשיכי לתת כוח לכולנו.
אוהבת
לא מפסיקה לעולם…
חיבוק ענק.המון כוח אופטימיות וגמישות.
אוהבת אותך בטוחה שתנצחי.
אכן אופטימיות וגמישות זה המתכון
תודה!