יומן מסע "אני אנצח", פרק 17

מאת מיכל ששון

אישה לאישה, אחות

אחת מבקשת המלצה על בית חולים טוב או מנתח מעולה. אחרת שואלת אם לתרופה שהמליצו לה יש תופעות לוואי כי היא פוחדת לקחת. מישהי פורקת חודשים של תסכול וכאב אחרי או תוך כדי הטיפולים. ועוד אחת שמתלבטת בין כמה חוות דעת ואובדת עצות… וכל אחת זוכה ליחס ולתשובות כנות ואוהבות. עשרות הודעות ובקשות ביום ומאות תגובות. לפעמים זה מוביל לשיחה אישית, לפגישה, לקשר קצר או ארוך.

אחת החוויות החזקות במסע הזה, הוא החיבור הנשי שלו. סרטן השד נחשב לסרטן נשי, למרות שיש גם גברים ש"זכו" לפגוש בו. סרטן בעל יחסי ציבור מפותחים, עמותות נשיות וקבוצות תמיכה מלב אל לב. מהרגע שבו הודעתי שגם אני הצטרפתי למועדון, הרשת הנשית התחילה לעטוף אותי בעדינות מחזקת. הודעות, שיחות ועוד הודעות. הצעות לפגישות. לעצות טובות. לטיפים. בגלל הסטטיסטיקה של אחת מ… (כבר לא 9 אולי 7), כל אחת מכירה מישהי שהייתה שם או היא עצמה. כולן רוצות, ממש משתוקקות לחלוק איתי את הידע שנצבר, לחזק אותי ולנחם אותי.

בשבועות הראשונים

התחברתי לקבוצת פייסבוק מופלאה "גם אני חליתי בסרטן השד" והופתעתי לגלות שגם נשים שחולות ומתמודדות בעצמן, עדיין מוצאות זמן ודרך לנחם ולעזור לאחרות. להושיט יד בעת צרה. לענות תשובות מלומדות על שאלות, לתת עצות, לתרום תרופות, פאות. פוסט הכרות שהעליתי בקבוצה, חיבר אותי מיד לעשרות נשים ששמחו לעודד, ששלחו הודעות ואפילו נשארו חברות פייסבוק שעוקבות אחרי עד עכשיו ומידי פעם שואלות בשלומי. חוויה מרגשת ועדיין היה לי קשה להאמין. מקסימה אחת, בלחץ בעצמה לפני תוצאת בדיקת הפט סיטי שלה התקשרה להגיד לי שיהיה בסדר. נשים שנמצאות בתהליך הטיפולי, בין כימו אחד לשני, התכתבו איתי ואיחלו לי בהצלחה.

הייתי בסוג של הלם. גם מהסרטן וגם מההצפה הרגשית של החיבוק הנשי הזה, שהקיף אותי מכל עבר, ואני בכלל עוד לא מוכנה לקבל אל תוכי את הידיעה הזו ובטח שלא את ההצעות לתמיכה. לא מבינה איך ומנין יש להן כוחות לצאת מהבועה של עצמן ולהושיט יד לזרה, שאותה לא פגשו וכנראה גם לא יפגשו. אני עדיין הייתי בתוך עצמי. מגיבה אוטומטית, ובכלל – רובוטית סרטן מהסוג הכי המום.

והימים חלפו

לא עבר זמן רב ומצאתי את עצמי בצד השני של המשוואה. אני, תינוקת זבת חוטם בעולם הזה, מוצאת את עצמי מתייעצת ומייעצת, קוראת תוצאות בדיקות של נשים זרות אחרות, מתקשרת לנחם, מסמסת מסרונים של עידוד, תומכת בחברות חדשות יותר ממני בעולם הזה.  מנהלת שיחות אל תוך הלילה, בשבת בבוקר ובכל שעות היום עם נשים לא מוכרות, שמצבן דומה למצבי, שונה ממצבי, שרוצות לחלוק איתי או להתייעץ.

שואלת את עצמי ועונה בו זמנית – מאיפה הכוחות האלה, לצאת מתוך השבלול של עצמי ולהושיט יד לנשים זרות, לתת להן כתף, חיבוק וירטואלי או עידוד? מיד נזכרת שככה זה בשבט. פעם, כשהבתים או האוהלים היו בנויים מסביב לחצר משותפת, הנשים היו יושבות יחד לבשל או לכבס ותוך כדי הבישול או הכביסה שופכות את הלב וזוכות לעידוד או לעצה טובה. לחיבוק או לעזרה. זה בתוכי, זה בתוכנו. אישה לאישה – אחות.

ואני כל כך שמחה שהשבטיות הזו נשארה בתוכנו גם כשהחצר הפנימית נעלמה לה בחיים המודרנים. אני יודעת ומרגישה איך מעגלי הנשים התומכות בחיי מתחזקים ומתרחבים – משפחה, חברות טובות, חברות רחוקות, נשים שאני מכירה רק בשם, נשים שדיברתי איתן בטלפון וגם כאלה שלא. מעגל ענק של אחיות שמשלב ידיים כדי שלא ניפול, כדי לתמוך ולעזור.

מעגל חזק שלא ינתק לעולם. אישה לאישה – אחות.

אוהבת אתכן אחיות שלי

מיכל