יומן מסע "אני אנצח", פרק 19

מאת מיכל ששון

מלווים לא רצויים

בוקר. אני פוקחת חצי עין ומבינה שיש כבר אור בחוץ. לצידי המסך האוטם את החלון יש כבר שני פסים דקים. לא חזקים. אני מהמרת עם עצמי על השעה. אחרי עשרים שנה של יקיצה טבעית אני כבר יכולה לדעת מה אומר השעון בדיוק של דקות. מרגישה רעננה באופן מיוחד הבוקר אז יודעת שהשעה בוודאות כבר אחרי שש וחצי. צדקתי. 06:36 איזה כיף. בוקר טוב ומאוחר לי! מזמן, מלפני עידן הסרטן והתרופות, לא זכיתי לשינה מתוקה וארוכה כזו.

בעברית קוראים לזה "תופעות לוואי". תקחי תרופה – תקבלי הפתעות.

לא רוצה להפיל הכל על הגושון שהגיע לבקר אותי באמצע החיים. גילוי נאות: גם לפניו, כבר שנים שאני מטיילת בלילות ומתעוררת מוקדם. שעון מעורר אני שמה רק לפני טיסות וגם אז אני בדרך כלל מעירה אותו. אבל את השעות הקטנות מאד של הלילה – אלה שבין ארבע לשש (AM!!) זכיתי להכיר רק בחודשים האחרונים, מאז שהתחלתי ליטול את כדור הקסם ההורמונלי-אנטי-גושוני שלי. לקח לי זמן להבין שכן. זו תופעת לוואי. בבקרים מתוקים של כרבול בפוך, ההבדל בין להתעורר בשבע וחצי או בחמש וחצי הוא תהומי ממש ובלתי רצוי בעליל! איזה קטע… כבר ארבעה חודשים שאני בטוחה שהכדור הצהבהב חומל עלי ואין זכר לתופעות שתוארו על ידי אחיותי לתרופה. אני מבינה שהמוח הרוצה-להיות-סופר-אופטימי שלי התערב כאן. האמת שהוא הצליח. הנה אני צולחת את התקופה הזו בהרגשה שאני מיוחדת, מבורכת, בת מזל.

מייד בודקת מה עוד השתנה לי בגוף בחודשים האחרונים

יש את הכאבים הקטנים האלה כשאת קמה מהמיטה? אלא שחשבתי שאולי ישנתי על הצד הלא נכון? הם גם חברים מלווים.

והכתפיים שתפוסות כבר המון זמן ולא ברור למה? כנראה גם

כאבי שרירים ברגליים שלפעמים מקשים עלי למצוא תנוחה נכונה – אפשר להוסיף לרשימה.

מה שמצחיק הוא שמאז שהסרטן הגיע ואיתו ההחלטה לדאוג לגופי בכל מחיר, בטטת הכורסה שבי התחילה לזוז – הליכה, ריצה, ריקוד, תרגילי כוח. שינוי משמעותי שבהכרח גרר אחריו מכאובים משונים משרירים שלא הכרתי. אבל אלה חולפים עם הזמן. ואילו אצלי הם התנחלו ולא עוברים. כאילו קראו בדף ההסבר לתרופה מה יכול לקרות והחליטו לממש.

אז זהו, יש לי תופעות לוואי. מה לעשות עכשיו?

פשוט כלום. נאדה דה נאדה. אני קוראת למוח שלי שיחזור ויחזיר את האופטימיות-ראש-בחול שלו. עד עכשיו הכל היה טוב, אז יהיה גם מחר. מה הטעם לעשות פתאום עניין מדברים שעד עכשיו נראו לי טבעיים?

איש חכם מאד אמר לי "כל מה שתתמקדי בו – יגדל".

אז אני בוחרת פה, ברשותכם, לא להתמקד בחברים החדשים האלה. גם אם הם ילוו אותי מעכשיו בשנים הקרובות, אני אמשיך להתייחס אליהם כאל אורחים לרגע. לא מוכנה לעבוד בשבילם. לא רוצה שיגדלו ויביאו חברים.

מתמקדת בריפוי, בהבראה, בניסים שקורים לי, ביכולת שלי לעבוד, ליצור ולהרגיש "רגילה" עד כמה שאפשר. לתת לתרופה לעשות את שלה, לתת לגוף להתמודד בעצמו, להשאיר את המוח בתחנה הנכונה שמשדרת גלי אמונה.

ואני יודעת שאני בתדר הנכון.

שלכם באהבה

מיכל