יומן מסע "אני אנצח", פרק 20
מאת מיכל ששון
לחיות איתו
"…איזה יופי זה כבר מאחורייך!, חולה? את לא חולה, אין לך שם כלום יותר!, בשביל מה צריך לנתח אם אין לך כלום?, זה נעלם, מדהים! ניצחת! ידעתי שתנצחי, כל הכבוד עשית את זה! זהו זה!…" הבשורות הטובות כבר התפזרו סביב ובתוך החיבוק החם והמאושר של הסובבים והסובבות אותי עולה התחושה שהנה, אוטוטו זה נגמר. זה מאחורי. זבנג וגמרנו.
בואו נבדוק את זה… טוב?
התחלה
לפני חמישה חודשים הוא נחת אצלי בלי התראה. התגלה לי באישון לילה והודיע לי שהוא כאן. מוחשי. מורגש. ממושש. אחרי הבהלה הראשונה, הבדיקות, האבחנה, הגיעו התוצאות שקבעו שאכן זה זה. גוש סרטני הורמונלי בקוטר של כשלושה ס"מ. "ויש לך מזל גברת ששון! קיבלת את הסוג הטוב!". לא בטוח שאם הרופאה המאבחנת הייתה יושבת בכיסא שלי, כיסא המטופלת, היא הייתה כל כך שמחה על המזל הטוב שלה. והנה זה התחיל. הידיעה שאני בתוך הסטטיסטיקה, יש לי סרטן. ביחד נצא למסע בלתי ידוע שמטרתו להיפרד. מתוך בהלת המילים ידעתי שאעשה הכל, כל מה שצריך, כדי להמשיך בדרך שלי. בלי גושים מיותרים.
אמצע – הדרך
כשיצאתי לדרך הסכמתי עם עצמי לצאת מאזור הנוחות. טיפולים בעצמי שעד עתה דחיתי, נושאים ויחסים לא פתורים שתבעו ממני להסתכל להם בלבן של העין. מסעות אל התת מודע ואל הרגש, שטיפה אנרגטית, תנועה, ריצה, תוספי מזון, שינוי תזונתי. לא בחלתי בכלום. במקביל לקחתי את התרופות הסטנדרטיות כמו ילדה טובה. אחרי האוכל, לא עם חלב, לפני השינה… הרגלים חדשים נולדו והשתרשו. אחרים נעלמו. אחרים עדיין בעבודה. החלטות שהייתי צריכה לקחת על דרך הטיפול עקב מחלוקת בין הרופאים, הקשבה לעצמי ולגוף, אמונה ביכולת הריפוי ואמונה בכלל.
סוף?
לא מזמן קיבלתי את התוצאות האחרונות שהראו שהטיפול מצליח והגידול לא נצפה יותר באולטרסאונד. אז האמנם זה הסוף? לא בדיוק. עכשיו נדרש ניתוח ובדיקה פתולוגית שתבדוק אם אכן הכל נעלם ולא נותרו שרידי תאים סרטניים שלא נצפו בבדיקות ואם נותר משהו – תנקה אותו. וזהו? עוד לא. אחר כך יש עוד סדרת הקרנות שגם תפקידה לטפל בשרידי תאים בודדים ובלתי נראים שאולי נשארו בשטח – ולהשמיד אותם. יופי! עכשיו סיימנו? לא כל כך, כי את כדור הקסם ההורמונלי יהיה עלי לקחת עוד 10 שנים. אוקיי. לא נורא. רק זה?
זהו. שלא. כי כשהסרטן מוצא את דרכו אלייך, הוא נכנס לא רק לגוף אלא גם לראש וללב. מהגוף הוא נפרד, בתקווה שזה לנצח, אך בראש אני אדע עד סוף ימי כי הוא עלול לחזור. בלב תמיד יישאר החשש, הפחד. הם צרובים כמו כוויית מדוזה או ברזל מלובן, ובכל שנה כשתגיע העת לבדיקת המעקב יתעוררו מחדש. יכאבו ויכאיבו.
צריך לחיות עם הידיעה, לחיות עם הפחד, לחיות עם הצריבה. לדעת שאולי זה סוף המסע ואולי זה לא. לחייך לסרטן בפרצוף גם כשהלב נמס.
בינתיים, מרימה כוסית לחיינו, אחיות שלי. כל אחת מאתנו במסעה סוחבת שק על הגב. בתוך השק שלי, גם אם מודחק ומנוצח, הסרטן יישאר. לתמיד. ואני אלמד לחיות איתו בשלום, כי אין ברירה. החיים חזקים מהכל!
שלכם באהבה
מיכל
מהממת!!!
וואוו איזה אומץ וחוזקה , בריאות ממי את מהממת
ממש נכון אמיתי ונוגע
וואוו מרגישה שאת מדבררת אותי. מדהים. מאחלת לך רק טוב והבראה לעולמים.
שנבריא שנבריא שנבריא