יומן מסע "אני אנצח", פרק 1

מאת מיכל ששון

רעם ביום בהיר

"אני אנצח," אמרתי לו, "מי שלא תהיה, מה שלא תהיה, איפה שלא תהיה. אני אנצח כי זה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות ולא אכפת לי שיקראו לי "תחרותית". זו התחרות של החיים שלי. אני אנצח..."

איפה הייתי לפני שלושה שבועות

לפני שלושה שבועות הייתי עדיין בגן עדן של שוטים שקראתי לו החיים שלי. חייתי בעידן הקורונה. ביכיתי את דעיכתו של העסק, את סגירת השמים, את העצירה הבלתי רצונית שלי. ניהלתי שיחות עם עצמי ועם אלוהימה על משמעות העצירה, התווכחתי על הצורך, הכחשתי את המציאות, בכיתי, צחקתי, התגלגלתי, התחלתי מחדש. הרגשתי שהחיים חוזרים אלי ואיתם גם טעם החיים. צחקתי שוב. עודדתי והתעודדתי וראיתי את הדרך שוב נרקמת לפני בדרכה שלה בדרכי שלי…

לפני שלושה שבועות, מוצאי שבת מתוקה, שכבתי לצפות באחת הסדרות האהובות עלי, הידיים שלובות בנחת על החזה. ואז הוא החליט להציג את עצמו בפני. תחושה מוזרה קצת בקצה השמאלי, בליטה קטנה וחשודה הקפיצה אותי מיד לבדוק בגוגל את צמד המילים "גוש בשד". שעת חצות. אין מה לעשות יותר מזה כרגע, אלא לשכנע את עצמי שכנראה זה בסדר ולהצליח להירדם בשלווה.

לכל שבת יש מוצאי שבת

למחרת בבוקר אפילו לא זכרתי מהעניין ויצאתי לדרכי בלי לומר דבר אבל הזיכרון המתעתע שלי הזכיר לי תוך כדי נהיגה שצריך לטפל בעניין הגוש החשוד, שבטח יתברר כהיסטריה מיותרת. בסופה של שיחת הטלפון של הבוקר עם המלאך שלי ציינתי כבדרך אגב את מה שהרגשתי אתמול והוא, בדרכו המעשית והמהירה הציע לי לטפל במציאת תור לרופא כירורג שימשמש ויגיד לי שהכל בסדר. שנינו מוטרדים אבל מתעלמים. הכל בסדר. לי זה לא יקרה.

"לי זה לא יקרה", האמנם?

כל הבוקר הרגשתי כמו בסעודה האחרונה של נידון למוות. סיבוב מלונות ותכניות ויכולת ריכוז ששאפה לאפס. לי זה לא יקרה כי זה כבר קרה ובערב הרופאה מודיעה לי שאכן כן. זה גוש חשוד שדורש בירור. לצערי, לאישה הזו יש עוד הרבה מה ללמוד על אנושיות והבנה שבצד השני אין "מקרה" או "ממצא" אלא אישה ואיש, אהובי ואני, שברגע זה עולמם מתהפך ונעצר. אז הבשורה הזו מתחילה כבר ברגל שמאל, אבל למזלי האיש שלי ואני מכירים כבר כמה שנים (בערך 30…). אנחנו יודעים בוודאות שמה שלא יהיה, אנחנו נעבור את זה ונישאר חזקים ואף רופאה שלא יודעת שכלי העבודה הראשון שלה צריך להיות "אנושיות", לא תשבור אותנו.

החיים ממשיכים כרגיל… האמנם?

ולהפתעתי, גם אחרי בשורות קשות כאלה החיים ממשיכים כרגיל. השמש זורחת, אנשים הולכים לעבודה, החדשות מתחדשות כרגיל ורק אני והוא פוסעים בשבילים עם סוד חדש בלב. סוד שצריך עדיין לנצור עד שיבוא אישור רפואי ואז הוא יפסיק להיות סודי ויהפוך להיות פשוט עוד חלק מהסטטיסטיקה.

לסוד יש רגליים…

מכיוון שאנחנו רק בני אדם, הסוד מתחיל לצאת החוצה. בתחילה לאט ומעט. צריך להגן על ההורים ועל הילדים. בסך הכל זה גוש, עוד לא יודעים מה זה. למה להלחיץ. אנחנו שניים מול העולם. הולכים יחד לכל הבדיקות ומחזיקים בלב. אבל הצורך הזה לשתף, לחלוק את הידיעה, את הפחד… בכל זאת מספרים. לחלק מהחברים. ואחר כך לעוד כמה. ואז מגיע האישור הרפואי. זה גוש ממאיר. עוד בדיקות בפתח… ואז נפרץ הסכר, מספרים, מודיעים, לכל מי שמוכן לשמוע ובאותו רגע העולם באמת מתהפך ולא ישוב להיות מה שהיה. כי ברגע שיש אישור ויש ידיעה, אני בבת אחת מאבדת, אולי זה רק זמני, את כל הכובעים שעל הראש ונשארת בכובע אחד שבכלל לא רציתי והוא דבוק לראש ברצוני וגם אם לא. אני עכשיו "חולה", "בתהליך", "עוברת מסע".

"תעצרי קצת," אני אומרת לי. "את כבר לא מובילה מסעות אלא צועדת במסע שלך. תעצרי. תתרכזי. תפנימי. תנוחי". זה ממש לא עוזר. שום דבר לא עוצר.

שלושה שבועות של שכרון חושים.

של בדיקות ללא סוף. של התייעצויות עם רופאים. של ידיעה שהכל אפשרי והכל פתוח. רק תבחרי את מי שאת רוצה שיטפל בך. אבל אי אפשר להחליט כי החיים ממשיכים לרוץ ואני כבר מזמן לא בשליטה. נגררת, מתגלגלת, רגע אופטימית ורגע לא מבינה. זה מרגיש כמו לחיות בסרט. סרט על מישהי אחרת. מישהי שנעצרו לה החיים. מישהי חולה. מישהי שקוראים לה עכשיו "חולה אונקולוגית". והסרט הזה מתגלגל עשרים וארבע שעות ביום ושבעה ימים בשבוע. בכל צעד וצעד שאני פוסעת, בכל מבט פנימה או החוצה, אני מרגישה אותו ואותה. הגוש והידיעה. השמש עכשיו זורחת אחרת וכל פעולה מקבלת מימד נוסף.

האישה הזאת היא אני

ולא. אני לא מיואשת. אני יודעת שאצא מהמנהרה הזו בעוד זמן מה. אבל משהו בהווייה שלי השתנה ולא יחזור לעצמו. האישה הזו היא אני.

שלכן, מיכל