יומן מסע "אני אנצח", פרק 27
מאת מיכל ששון
ההפתעה
עשרה ימים אחרי שההחלמה החלה הוא פתאום הופיע. מגשש את דרכו לאט בתוך ים האופוריה שרקמתי סביבי. "אני נס מהלך!" הודעתי לעולם שסביבי. "אין לי כלום" "אני בסדר" שידרתי ליקום. מה זה ניתוח קטנטן לעומת ניצחון על הסרטן? אני תיכף מסיימת עם זה וחוזרת לנקודה שבה עצרתי, דוהרת לאופק ו… ואז הוא הגיע. כאב קטן שמושך לי בצד שמאל. אני מסתכלת על התחבושות בפליאה. עכשיו נזכרת?
ותוך כדי שאני נושמת עמוק, אני מנסה לזכור שלא מזמן בכלל, סכין מנתחים חתכה אותי ובהחלט הגיוני שזה יכאב. אני מתבוננת בקפידה על הפלסתרים המונחים על הצלקת שטרם ראיתי, בוחנת נפיחויות חדשות ולא מוכרות ומבינה בבת אחת שזהו. העולם השתנה לי. העור שלי תפור, מודבק, מחובר. הוא לא יחזור להיות כמו שהיה פעם, לפני, גמיש, מתוח, שליו. אני לא אחזור להיות מי שהייתי ואם חשבתי שכן, הכאב נשלח כדי להזכיר לי שהוא פה והוא לא מתכוון ללכת לשום מקום. תזכורת לאני החדשה.
"לי – זה – לא – יקרה" גלגלי הרכבת שלי מתקתקים לי
חשבתי שלי זה לא יקרה. זה לא יכול לקרות. אני תמיד אשאר אותה ילדונת עם חיוך, מרץ של עשרה סוסים ונתיב חיים שזורם, פחות או יותר בשמחה, בשליטה או לא בשליטה. הכל בסדר… גם כשהגושון הגיע, ידעתי בתוך תוכי שהוא ילך בסוף. שזה יהיה בטוב ו…אני אנצח. לא הייתי מוכנה לשמוע על קשיים, על מכאובים. כנראה בגלל זה הייתי כל כך מופתעת. אף אחד לא אמר לי שזה יכאב… אולי אמרו לי? איפה זה כתוב? ומה עושים? וכמה זמן זה עוד ייקח? זה מרגיש כאילו מישהו משך לי בחוט הבלון של ההתעלות-אחרי-ניתוח ואומר לי לחזור למציאות, להתעמת איתה ולהפנים. כמו ילדה קטנה שלקחו לה פתאום את הגלידה ומחקו לה את החיוך מהפנים.
טוב שיש קבוצת תמיכה
אחרי לילה בלי שינה, אני כותבת פוסט מהיר לאחיותי בקבוצת התמיכה. מספרת להן על ההפתעה שנחתה עלי ומה עושים. התשובות שמגיעות במהרה מנחיתות אותי לגמרי על הקרקע ועכשיו אני יודעת. ברור שזה קרה. היה צפוי שזה יקרה. זה עוד יימשך זמן מה. זה יכול להימשך הרבה זמן. ותיקות מספרות לי שעד היום הן מרגישות את המקום, מנותחות טריות כמוני שולחות לי הנחיות לתרגילים. החיוך של "אני ניצחתי" שוקע לאיטו בתוך מציאות, אבל אי שם בפנים נולדת גם הידיעה שגם על זה אני אתגבר.
עוד לא נגמר…האם זה ייגמר אי פעם?
המון אנשים שמחים איתי עכשיו. מברכים אותי שניצחתי. שנגמר הסיפור. איזה כיף. נס. קסם והוקוס פוקוס. אז כן, משהו הסתיים. שלב האבחון, ההמתנה, הטיפול, הניתוח מאחורי. לפני עוד טיפול קרינתי למיגור מה שחס וחלילה עוד נשאר. ואחר כך? כן. המחלה מאחורי אבל העולם שלי כבר לא יחזור לעצמו. הגוף תמיד ירגיש אחרת. יראה אחרת. יכאב אחרת. והנפש? גם היא עברה פה משהו שישאיר אותה לנצח יותר חשדנית, חוששת. לא ממש מעוניינת בהפתעות. מבינה שהדברים עומדים לזרום מהיום והלאה בקצב אחר. קצב שלא תמיד אני אקבע.
בכל מקרה, מבטיחה להמשיך לעצמי לצעוד קדימה, לא משנה באיזה קצב, וגם ללמוד לעצור…
בריאות על כולנו!
שלכם מיכל
