יומן מסע "אני אנצח", פרק 31

מאת מיכל ששון

בנות בית וילדות רחוב

מה צריך לעשות כדי להיות "בת בית" במסע הסרטן? כדי להיות עטופה ומוחזקת במקום אחד, בבית חולים אחד? כדי לדעת שיש מקום אחד שבו מרוכזים כל הטיפולים שלך וכל המטפלים שלך? שברור לך שכל בדיקה וטיפול שתצטרכי לעשות – תעשי שם. ידאגו לך. יקבעו לך. יעזרו לך. שאחרי ניתוח תתקשר אליך הפקידה שאת מכירה להתעניין בשלומך…

אני מסתכלת בקנאה על אלו שזכו להיות בנות בית. שדרכן הובילה אותן מיד לרופא הנכון, לבית החולים שבו הן הרגישו מוגנות, בטוחות, מאמינות. שזכו לקבל "הכל תחת קורת גג אחת" ויש להן ברשימת הטלפונים רק מספר טלפון אחד – של ה"בית".

ומהצד השני – נערות רחוב נוודיות שכמוני

חסרות בית ומצולקות מאנשי רפואה פחות סימפטיים ומטיפולים לא נעימים. חסרות אמונה. מרגישות מחויבות לבדוק תמיד כל דבר, לקרוא, ללמוד, להשוות. מחויבות לנדוד ממקום למקום כדי למצוא בכל רגע את המטפל/ הטיפול האידאלי שיתאים להרגשה ולאמונה הפנימית. שנוסעות ברחבי הארץ מרופא לרופא ומבית חולים לבית חולים. ממכון למכון. בכל מקום שבו אנו בוחרות לעשות חניה, אנו מקבלות את הטיפול הנקודתי, את הרופא הספציפי ואז ממשיכות הלאה לטיפול הבא למקום הבא. יש לנו ספר עב כרס של מטפלים וחוות דעת, רשימת מקומות שבהם נבדקנו ושאנו רוצות לבדוק ופנקס טלפונים שמיוחד רק למסע הזה. ואני באמת רוצה, בכל ליבי, להשתייך. להיות בת בית. אבל אני לא יכולה… פשוט לא.

כדרכי יצאתי לחקור

כיוון שהכמיהה להפוך ל"בת בית" צורבת בנשמתי, יצאתי לחקור האם יש מה לעשות כדי להפוך את עורי ולהיות למי שאינני והאם זה אפשרי לי?

בנות בית

קודם כל חייבת להיות להן תודעה של בית. של שורשים עמוקים. הן באות ממקום של ביטחון – במשפחה, בחברות ובעולם בכלל. התודעה שלהן מתחילה קודם כל במילה כן. בהקשבה. בביטחון שכל מה שנקרה בדרך הוא טוב ולטובה ולעזרה. דווקא בגלל זה, הדרך עצמה מזמנת להם את הרופא הנכון במקום הנכון והן, כשיאמינו לו, יוכלו להמשיך את הדרך אחריו ולפגוש את אנשי אמונו, אנשי הצוות שהולכים בדרכו ואיתו. את כל אלה לעטוף בעטיפה אחת של בית ריפוי (בית חולים) אחד ועם האמונה הזאת להישאר שם ולהרגיש בבית.

ילדות רחוב

כמוני, מאד כמהות לבית אבל התחילו את המסע עם ספק. אולי בגלל חיים של ספקות וחוסר אמונה, אולי בגלל שהמפגש הראשון, האבחון, הבדיקות הראשונות היו פגומות בדרך כלשהי. בכל מקרה, כשאת מתחילה את המסע עם ספק במערכת, שום דבר כבר לא יכול להשיב אותך לאמון מלא. את תמיד תחפשי את האדם/ הרופא שתוכלי לסמוך עליו ועם זאת תבדקי ותשווי אותו לאחרים. תמיד תתעקשי לבחור למי להקשיב ואיפה להיבדק ותבחני כמה דרכים לטיפול עד שתגיעי למקום שבו הספק ירגע. כך בכל רגע ורגע. תמיד תשאפי לבדוק בעצמך איפה הכי טוב, איפה הכי נכון… ולכן תתרוצצי ממקום למקום, רופא פה, בדיקה שם. תרגישי בבית רק בביתך ובמכונית שלך שבה תסעי ממקום למקום.

אז איפה האמת?

אין אמת אחת. יש כמה עובדות. ויש גם עובדות הפוכות. בדרך כלל כדי להרגיש "בבית" צריך לסמוך, להאמין במערכת. נוודית כמוני, שסומכת רק על עצמה, כנראה תצטרך להסתפק בהתרגשות של גילוי האמת בכל רגע ורגע ולנוח בבית האמיתי אחרי שהגל יעבור.

והערה קטנה לסיום

כל הכתוב כאן, כמובן מנקודת מבטי האישית, בהומור ובכאב ומתוך כמיהתי וחוסר יכולתי להרגיש "בבית" בתוך המערכת הרפואית. כמובן שיש אינספור ניואנסים אישיים למסע שכזה, ואם את מרגישה אחרת ממני – תאמיני רק לעצמך, כי כל מסע שונה!

שלכם,

מיכל