הבלוג שלנו

יומן מסע אישי "אני אנצח", פרק 33, "הקלות הבלתי נסבלת" מאת מיכל ששון
04.03.2021
יומן מסע אישי "אני אנצח", פרק 33, "הקלות הבלתי נסבלת" מאת מיכל ששון. "אני אנצח", פרק 33, מאת מיכל ששון. מישוש מקרי בחזה הוליד יומן מסע חושפני המתאר את ההתמודדות האישית עם מחלת הסרטן.

יומן מסע "אני אנצח", פרק 33

מאת מיכל ששון

הקלות הבלתי נסבלת

אני בוחנת את הרופאה החדשה. היא שם דבר ביסודיות שלה. קוראת כל אות ומספר בדפים שהנחתי לפניה. מהנהנת, ממלמלת לעצמה, מדי פעם שואלת שאלות הבהרה. היא לא משאירה דבר וחצי דבר שלא התברר עד תום. הוא ואני יושבים במתח שאי אפשר להפיג, רכונים לשמוע את דברי פיה.

לבסוף היא מתיישרת, מחייכת ואומרת: "איזה יופי של תגובה לטיפול ההורמונלי! נדיר מאד שכל הגידול נעלם כל כך מהר!". אני לא מספיקה לטפוח לעצמי על השכם כשהיא ממשיכה לספר לי שלדעתה עז הזנב שלי, שנעלמה גם היא בינתיים, הייתה גרורה ולכן אני מה שנקרא "גרורתית". "אבל "…עם תוחלת חיים של עשר שנים לפחות…".

אני לא נושמת.

אין התאמה בין פניה המחייכים של הרופאה לבין המילים שיוצאות לה מהפה. אני בעצמי לא יודעת איזה פרצוף יש לי עכשיו. בטוח שבתוך תוכי יש מערבולת של חוסר הבנה – אז מה אני? נס רפואי או סרטנית גרורתית עם תוחלת חיים גבוהה? ומאיפה בכלל אפשר עכשיו להוציא שאיפה ונשיפה כשהבטן מכווצת כמו אחרי אגרוף?

המילים הבאות של הרופאה שמולי כבר מרחפות באוויר כמו בלוני הליום. הקרנות, סיכונים וסיכויים, עוד קצת בדיקות, המלצה על תרופות נוספות. בעיניה המצב, בסך הכל, בכלל לא רע ואם יש עשר שנים לפחות ויש עוד תרופות חדשות שיכולות להאריך את חיי גם לעוד עשרים שנה אז אין פה בכלל עניין. האבחון הצליח. החולה? קצת בהלם.

בזמן שהיא מסבירה על סוג החזיה הרצוי לתקופת ההקרנות, אני מנסה להרגיע את ההולם החדש הזה שמפרפר בתוכי ותוהה אם משהו בי השתנה עכשיו כשקוראים לי בשם המפחיד הזה. גרורתית. ואולי אני לא. זה בכלל לא בטוח. כי הכל נעלם ואין מה לבדוק. האם אני אשתנה? כי חוץ מהמילה הזאת שום דבר לא קרה. החיים ממשיכים ותוכנית הטיפול בדיוק כפי שתוכננה.

אז מה נשתנה?

בפעם הראשונה אני מרגישה שדיברו איתי בגובה העיניים וקראו לילד בשמו. כשאני מסתכלת לילד הזה בעיניים, ליתר דיוק לילדה המבולבלת הזו, אני רואה שהיא בכלל לא מבינה על מה הרעש.

גרורה? ברורה? שמורה? דירה? מורה? חברה?

כל החרוזים הללו הם בועות סבון מצחיקות וצבעוניות. אין מה לפחד. זו רק תוספת אקשן למשחק החדש והמוזר הזה שאנחנו משחקות פה בחודשים האחרונים.

למדנו להתחבר לטוב, להתרפא באופטימיות, לגלות ניסים… אז למה מילה אחת או שלוש (תוחלת חיים ארוכה) יכולות להפחיד ולשנות אותי? הן לא. אני ממשיכה בשלי. מחויבת לעצמי. למנצחת שבי.

המנצחת

אני מציצה על המנצחת הזו והיא מחזירה לי מבט שאומר "הכל בסדר. ניצחתי ואנצח. רילקס בייבי. אני כאן בשבילך. אם צריך ננצח שוב. ושוב".

חוזרת להקשיב לרופאה. מבינה ששוב קרה לי נס. מתוך כלל האפשרויות שיכלו לקרות לי, אני קיבלתי היעלמות. הגושון נעלם, הבלוטה חזרה לתיקונה וגם עז הזנב נעלמה. עכשיו אין לי כלום.

אין לי שליטה על מה שקרה וגם לא על מה שיקרה. כל מה שיש לי הוא הרגע הזה. רגע מלא בשמחה, בנס ענקי שקרה לי.

בחרתי בטוב.

בעזרתו אצלח את מה שיבוא. הכל לטובתי העליונה והגבוהה ביותר.

אמן ואמן

שלכם

מיכל