יומן מסע "אני אנצח", פרק 6
מאת מיכל ששון
רכבת הרים
"תשמע," אני אומרת לו, "אני יודעת שלא פשוט להיות עכשיו לב בסיטואציה הזו. אתה צריך לסחוב כל כך הרבה עליך בזמן שבפנים אתה מדמם. אתה לב, אתה כולך אהבה ופתאום אתה צריך להכיל גם פחדים וכעס… אתה, שביום רגיל מחייך לעולם, כמעט מתפוצץ בניסיון להיות שם בשבילי עכשיו". הוא מחייך אלי, הלב שלי, חיוך כזה של כל הלב ואומר לי "תעשי מה שאת צריכה. תכעסי, תפחדי, תשנאי, תהיי חסרת מנוחה, מבולבלת, תועה בדרך… זה בסדר. אני משאבה. אני שואב כל מה שתכניסי, מתקן, עוטף באהבה, ואז מזרים חזרה, למחזור הדם שלך – אהבה, ביטחון, יציבות, אמון, ידיעה. זה התפקיד שלי. התפקיד שלך הוא לאתר את הרגשות ולהביא אלי. אני מטפל בהם. אני יודע. אני יודע לתקן…".
הלב שלי
כבר חודשיים הלב שלי עובד ממש קשה. אנחנו במסע אתגרי של התמודדות עם הבלתי ידוע והבלתי בטוח. מסע בו אני והפחד שלי צועדים יד ביד עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. חודשיים של בדיקות ורופאים. כל בדיקה וכל רופא מביאים איתם בשורה. לעיתים טובה ומשמחת, לעיתים מפחידה ומלחיצה. רכבת הרים, או בעצם רכבת שדים מטורפת של עליות וירידות יום יום ולפעמים שעה שעה. הדבר היחיד שמרגיע הוא קצב פעימות הלב שנשאר קבוע ורגוע רוב הזמן. לא חשוב לאיזה כיוון נושאות אותי המחשבות, הוא ממשיך לפעול, כמו אומר
ה-כ-ל ב-ס-ד-ר, ה-כ-ל ב-ס-ד-ר, ה-כ-ל ב-ס-ד-ר…
לאן טסה הרכבת?
הרכבת הזו טסה במהירות הבזק ולא עוצרת בתחנות. כשהרגשתי לראשונה את הגוש בשד, היא יצאה לנסיעה. בתחילה אל מישורי התפילה, כי חלק גדול מהגושים אינם ממאירים. כשהבשורה שהגוש ממאיר הגיעה, הרכבת ירדה אל השאול שנראה הכי עמוק, ומשם דהרה במעלה התקווה כשהתברר ש"זכיתי" בסוג ה"קל", ההורמוני. כשנמצא ממצא חשוד בעצם הזנב (עז הזנב…) שרמז על אופציה של גרורה, נכנסנו אל מנהרה אפילה שהאור בקצה שלה הבהב ממש חלש והואר בבת אחת כשהעז שוחררה לחופשי והממצא היה כלא היה. והרכבת ממשיכה לטוס בתוך שאלת הכימו-לא-כימו, ניתוח-לא-ניתוח, ארוך או קצר, אונקולוג או כירורג, פיזי או רוחני ומתי כבר יהיו תשובות מוחלטות אם בכלל??
הכל כרגיל…
ובינתיים, אני נראית רגיל, מתפקדת פחות או יותר כרגיל, מרגישה טוב, מזרימה אופטימיות ללב שלי ולליבות הקרובים והאהובים עלי.
האמנם?
האמנם אפשר להיות כרגיל בעת שהרכבת דוהרת ולא עוצרת לרגע, בעת שהראש דרוך לראות מה קורה קדימה, במקום שהקטר דוהר אליו? האם האופטימיות הזורחת חזקה מספיק כדי לדחוק את האופל המאיים? בסופו של דבר אין לי ברירה אלא לסמוך על הלב שיקיים את הבטחתו ולקוות שמתישהו הרכבת תעצור בתחנה טובה ומוארת ומלאה הבטחות טובות.
אין לי תשובה, רק תקווה…
תודה שדהרתם איתי כאן לרגע.
בשורות טובות לכולנו!
שלכם, מיכל
מיכל אהובה.
תודה על השיתוף. מאחלת לך בשורות טובות, שהלב ידע להתמודד עם כל מה שיעבור בדרכך. את אישה מיוחדת במינה ואלוהימה איתך. חעבוק גדול להמשך.
מיכלי יקרה-איתך במסע.קוראת,חשה,מתרגשת,דואגת,מלאת תקווה!!!!
את , ליבך וכל אוהבייך תעברו את זה.
אוהבת אותך מאד.
תודה רבה על השיתוף, תודה על החשיפה ועל הבחירה לדבר את הכל גם בפורמט הזה.
לוקחת את מה שאיפשרת כאן אלי: להתיידד עם הלב. להתיידד עם הפחד. להתיידד עם החלק שבורא מציאות חדשה והחלק שמתנגד. בודקת למה מתנגד ומגלה עוד פחד. נושמת ונעזרת באהובים. תודה רבה מיכל. (*ü*)
♥️
תודה על השיתוף.
ליבך הגדול מלא באהבה תמיד יעזור לך לצעוד בדרך הטובה ביותר.
בהצלחה ובשורות טובות.
מהממת! לאט לאט תדעי את כל המסלול ואז נהיה יותר. קל