יומן מסע "אני אנצח", פרק 9

מאת מיכל ששון

על אמון ואמונה

הם זוג מוזר. לא תמיד הולכים יד ביד. היא בדרך כלל נשארת גדולה וחזקה. היא לא מושפעת ממקרים או ממעשים. היא מאד רוחנית ומשתדלת להסתכל על העולם בזום-אאוט ובעדשה רחבה. הוא לעומתה, מאד ארצי. כל הזמן עושה חשבונות של רווח והפסד. הוא נעלב. הרבה פעמים הוא הולך ומתמעט. הולך וקטן. לפעמים אפילו נעלם. תמיד חשדן. בוחן. לא מתמסר בקלות. אבל אם הוא מחליט שבטוח לו – הוא יוצא במלוא הדרו, מתמתח, גדל והולך אחריך בעיניים עצומות…

כבר אחד עשר שבועות במסע ואני משתדלת לספוג את אורה של האמונה.

להתמסר למסרים הטובים שהיא שולחת אלי – אני מוגנת, אני שמורה, אני חזקה, אני אהיה בסדר. גם ברגעים קשים אני מסתכלת למעלה ויודעת ומאמינה שהכוח העליון הזה שומר עלי. הכל מדויק. כל דבר שקורה לאט יש לו סיבה ואסור למהר. רופאים ומקומות שנוגעים בי לרגע ואני ממהרת הלאה מהם – יש כוונה טובה מאחוריהם. יש תוכנית גלויה/ נסתרת והיא לטובתי. ככל שהאמונה שלי גדלה – היכולת שלי לתפקד בתוך סיר הלחץ הזה משתפרת.

מבחוץ זה נראה כאילו זה לא נוגע בי… "את חזקה" הם אומרים לי. באמת???  לא. אני לא חזקה. אני מאמינה…

אבל האמון… אוהו… הוא קשה להשגה עד מאד.

אגלה לכם סוד: אחד הדברים הכי נחשקים בעיני היום הוא לתת אמון. במישהו. במשהו. ברופא. ביועץ. במוסד רפואי. לשבת ברוגע, לעצום עיניים ולבטוח באיש שמולי שהוא יודע מה צריך לעשות. שהוא משקלל את כל הנתונים, ונקי משיקולים זרים הוא מציע לי את הדרך הכי טובה. שאני יכולה לתת ידי בידו וללכת איתו כל הדרך אל האופק ואל הריפוי השלם… להפסיק לקרוא, לפענח, להבין מה האמת שמסתתרת שם. להפסיק לרוץ בין בתי חולים, לבקש חוות דעת על, לדבר עם רופאים. לחקור למה ומה עומד מאחורי כל הצעת טיפול. כי יש מישהו שלמד שנים ארוכות ומכיר את כל הדרכים והוא בטוח יכול להוביל אותי בשביל המתאים…

כשאמון נשבר אי אפשר להדביק אותו

מספיק שהרופאה הראשונה שפגשתי בדרך הסבירה לי שאני בעצם אשמה במצב כי לא הקפדתי להיבדק מספיק (גם אם זה היה נכון, לא בטוח שזה מה שצריך לומר…).

מספיק שהרופא שעשה לי ביופסיה בעז הזנב לא מצא את המחט הנכונה בארון תוך כדי הפרוצדורה ונאלץ לאלתר בעוד אני שוכבת מבוהלת ובוכה מפחד.

מספיק שהאחות הנחמדה כבר סיפרה לי על מחקרים לחולות בסרטן גרורתי עוד לפני שבדקו אם יש לי גרורה בכלל (ואין) ואחר כך "איימה" עלי שאם אין גרורה אז "נכסח" את הגידול בכל הכוח! (הלו… רגע… הגידול הזה הוא חלק ממני כרגע… ממש לא בא לי שיכסחו אותי…).

מספיק שרופא המשפחה שלי מזה כמה שנים, שהבטיח לי שידאג לי לכל דבר, שלא יכאב לי… ושנינו דמענו מבעד למסיכות, בפגישה הבאה לא זכר מי אני ומה קורה לי…

מספיק שהבנתי שפרוטוקול הטיפול הכימי הוא הפרוטוקול המוביל ובמקרה הוא גם ריווחי מאד לבתי החולים.

מספיק…?

והפער הזה בין האמונה והאמון הוא פער שמדיר שינה בלילות. הוא פער שמשתק אותך באמצע היום – כי איך אפשר שהכל לטובה והכל מדוייק ובכל זאת אין על מי לסמוך?

הרגע הראשון בו מצאתי מישהו להאמין בו

כשישבתי מול הפרופסור, שהסתכל לי בעיניים והסביר לי מה הסיפור ומה אומרים המספרים ותוצאות הבדיקות,  האמון הזדקף ממחבואו וסימן לי שהגיע הרגע לבטוח. את ההמלצה לטיפול כימותרפי כי זה הדבר הנכון לעשות, הוא רשם בלב כבד. כשגילה את ה"נס" של התכווצות הגידול, שמח כמו ילד ושינה את ההמלצה להמשך הטיפול התרופתי.

אחר כך הדרך כבר הייתה ברורה. ידעתי מה עלי לעשות. אני צריכה למצוא את "האנשים שלי", את המטפלים שלי. אלה שמולם האמון שלי יוכל להרגע ולנוח. אלה שהאמונה שלי תסתכל עליהם מלמעלה ותגיד לי "זה מדוייק".

התנינה יוצאת לדרך

מי שמכיר אותי יודע שזה היה הרגע המכונן. הרגע בו התנינה שבי פערה את פיה ונעצה שיניים בתוכנית. גייסה כוחות והתחילה להפעיל קשרים. ביקשה המלצות. שאלה שאלות. בסופו של דבר מרשימה של שתים עשר אונקולוגיות מעוררות אמון ובעלות המלצות, נותרו שלוש שהגיעו לראש הטור. התור הראשון הפגיש אותי עם רופאה תכולת עיניים, אכפתית ובעלת מעוף מחשבתי. מיד ידעתי שהגעתי הביתה. האמון התיישב בכורסא במקומי וישר הרגיש שם נוח. וכשהוא מרגיש בנוח – הכל אפשרי… התנינה ביטלה את שאר התוכניות, שמה את הרשימה בצד ויצאה לחופש. מצאנו את הרופאה!

אז זה המצב…

לפני עוד כארבעה חודשים של כדור הפלא ומעקב בתפילה להעלמות מקסימלית ומלאה של הגושון החביב וחברתו בלוטת הלימפה. אחר כך ניתוח קטן וקל ואחריו האמונה תצטרך לעבוד שעות נוספות ולזמן תוצאה שתסיים את התהליך בקלות.  אתם תעזרו לי בזה. אני יודעת, מאמינה וסומכת…

תודה תודה תודה

שלכם

מיכל