הגיע זמן תשליך
כל שנה, בין ראש השנה ליום הכיפורים, כשהסתיו מתחיל לתת את אותותיו, אנחנו מקבלות הזדמנות להתנקות, להתחדש, לבדוק מה נחוץ ומה מיותר ולהתחיל מחדש חפות מכל דבר מיותר, מכביד או מזיק.
בגלגל השנה, עונת הסתיו מסמלת צמצום וניקיון. תקופה שבה העצים משליכים את עליהם ונשארים עירומים ונקיים. הגשמים הראשונים יורדים ומנקים את אבק הקיץ.
גם ביהדות ניתנת לנו ההזדמנות, כמו לעלי השלכת, לנקות ולטהר עצמנו באמצעות מנהג מיוחד המכונה "תשליך".
טקס התשליך המסורתי מתקיים לאחר ראש השנה ליד מקור של מים, כמחווה סמלית להשלכת העבירות והעוונות ולזכייה בחסד.
אז למה כולם משליכים ומה כדאי להשליך?
לפי המשמעות המקורית של מנהג התשליך, אנחנו משליכות ומנעריות מעלינו "חטאים" – שאולי פגעו באנשים אחרים או בכללי המוסר. כביכול, באמצעות ניעור סמלי של הכיסים אל תוך המים, אנו נזכה לסליחה ומחילה על עוונותינו ונתחיל שנה חדשה עם דף נקי.
אישית, אני לא מאמינה בלהשליך "חטאים". רובנו לא חוטאים כלפי אף אחד. אולי קצת טועים, נסחפים, מתחרטים אחר כך ומרגישים צורך לתקן. בראייה שלי, תשליך הוא פעולה שנועדה לקחת אותך לקצה. למקום שבו את מבינה בכל ליבך שהנה הגיע הזמן, ואת מוכרחה לשחרר, להיפרד ולהשליך "מפגעים עצמיים" – כל דבר שנמצא בתוכך, במודע או לא – ופוגע באיכות חייך. טקס התשליך הוא הזדמנות להיפרד בדרך של חסד, ולהשאיר מאחור את הפגעים הללו, את ההרגלים, השעבודים או הכללים שכבר מאסנו בהם, אמונות מגבילות שמנהלות לנו את החיים ולא מתאימות לנו, רגשות שליליים בסיטואציות מסוימות שרק מזיקים לנו וגם… כוונות טובות שיש לנו ובטעות, מובילות אותנו לגיהינום.
תשליך כדרך לשינוי
במציאות שלנו אנחנו חוות הרבה מקומות בהן אנו רוצות לחולל שינוי אבל מרגישות תקועות או משועבדות ומתקשות ליצור מציאות שונה. כאשר "נשליך" מעלינו את כבלי השעבוד נוכל להיות חופשיות לבחור מחדש, בהרגלים חדשים, רגשות חדשים, וכוונות טובות וכך לייצר מציאות חדשה ולהרוויח בגדול.
הנה מה שאני רוצה להשליך השנה
השנה אני משליכה מעלי שיעבוד מתוחכם, שמתחפש אצלי לכוונה טובה, אבל למעשה הוא מגביל, מנתק, מקהה תחושות, כמעט מסמם. השעבוד הזה נקרא – הגנה עצמית.
נשמע חיובי, נכון?
מי רוצה להרגיש חשופה, פגיעה, לחוות כאב, אכזבה, ייאוש ו/או תסכול?
בטח שלא אני.
אז מגיל צעיר סגרתי את עצמי במעטפת שריון שאני קוראת לה "הבועה". כפי הנראה, אני לא היחידה בעולם שפיתחה את המנגנון הזה. מנגנון נהדר, שאפשר גם לדמות אותו למשה בתיבה – אני שטה לי בנהר החיים, אבל לא נוגעת במים. התיבה שלי מגינה עלי, משאירה אותי יבשה, אני לא יכולה לטבוע, לא להידקר משיחים בדרך. יש לי צל. אני יכולה לראות כל מה שקורה מסביב – אבל שום דבר לא יכול לפגוע בי.
מושלם, לא?
כל מי שחוותה את ה"בועה" הזו יכולה לספר שיש לה גם צד אחר – הצד שבו את עומדת כמו בצד השני של חלון. רואה אבל לא יכולה לגעת. שומעת אבל לא מרגישה. צופה מהצד במה שקורה – בעצם צופה בסרט על החיים שלי, אבל לא משתתפת בו. אני מוגנת על הכיסא בקולנוע. מישהי אחרת שם נפגעת, מסורבת, נכעסת, נזרקת וגם… נאהבת, מחובקת, מלוטפת. אבל טעם הנשיקה לא מגיע לשפתיים שלי כי אני בקהל, לא בסרט. מוגנת אבל לא מרגישה.
ואני רוצה להרגיש! את החיים, את השמש על פני, את ליטוף הרוח, את החיבוק מהלב, את הנשיקות ואת הרגש. נכון, יש לזה מחיר – כדי שכל הדברים הטובים יחדרו את הבועה, היא צריכה להיפרץ. וכן. אני אשאר חשופה ובלתי מוגנת. פתוחה לקבל ולהרגיש את הטוב עם הרע. את החיים במלואם.
בשנים שבהן אני עובדת בקהילות של נשים גיליתי שאני לא היחידה שם. אנחנו מחפשות קשר, זוגיות, אהבה, חברות, שפע – אבל שמות בפתח שער ברזל עם חריץ להציץ בו. אנחנו משוועות להרגיש ולקבל אבל סוגרות את עצמנו כדי להגן מחשיפה ופגיעות. וכמובן שהגנה היא כוונה טובה מאד. הישרדותית אפילו. אבל אם סיימנו את עידן ההישרדות ואנחנו רוצות לחוות ולהתפתח – הגיע הזמן להיפרד מהשריון, מהבועה, מההגנה. לשחרר, להשליך, להסכים להיות פגיעה – ובו זמנית גם מרגישה!
הגיע הזמן לפתוח את השערים. להכניס את האור פנימה. בחופש. באומץ. כי אני כבר לא פוחדת.
אני פותחת את שעריי ומשליכה את הבועה לים.
פותחת שעריי בפני שעריך
נשטפת באור אהבתך
פותחת צעדי לקראת צעדיך
באומץ הולכת ממני אליך
הרווח הזה, שבינך לביני
הוא החופש לבחור בעצמי
כל יום מחדש
לא פוחדת לאבד אותך
לא פוחדת לאבד אותי
כל יום מחדש
שולחת צערי לפגוש צערך
נוגעת בלב אהבתך
פותחת את ליבי לנשום צוואריך
טועמת ריחות חלומותיך
החופש הזה להביט בכאב
הוא הכוח לחיות מהלב
כל יום מחדש…
אהבה גדולה,
מיכל ששון
