דובי כן כן
למה אני לרוב אומרת כן.
תפיסת עולם כמשחק דרך פריזמת החיוביות
מאמר השראה מאת קלריסה טייטל
סבתא קייטה, סבתי האהובה עליה השלום הייתה אמנם ילידת לונדון, אבל הגנים הפולניים מבית הוטמעו בה חזק חזק בכל המערכות.
"סבתא, איך את מרגישה היום?" נהגתי לשאול אותה על בסיס יומי
"היום בסדר, אבל אתמול הרגשתי כל כך רע…" כך היא הייתה עונה לי בטון מיילל
אוי גנטיקה גנטיקה…
תכונות כמו "אני מסכנה", "לקחו לי", "לא מתייחסים אלי" ועוד שכאלה היו מנת חלקה בכל שיחה ובכל החיים כולם.
לפני שבקעתי מהביצה ולמדתי דבר אחד או שניים מצאתי בי לא פעם חלקים גדולים מהפולניות הזו. לרוב זה הסב לי הנאה, ולפעמים פחות.
שנים אחרי שבגרתי וצמחתי והתפתחתי אותה פולניות צצה אצלי מדי פעם שוב. ואף פעם זה לא קרה בגללי.
גם עכשיו זה לא קרה בגללי
אלא בגלל הקורונה. היא אשמה. היא באה ולקחה לי. היא ריסקה לי את העסק שלי, הבייבי שלי שבניתי אותו יחד עם שותפה אהובה במשך 7 שנים של עבודה קשה ומהנה. היא באה ושינתה לי את העולם. היא באה והביאה איתה מלא רגשות שליליים שהם בדרכם לקחו אותי לסף הדיכאון.
בנקודה מסוימת ולמען האמת למרות שלא נעים להודות בזה, הייאוש התחיל להיות מאוד נוח. עשה לי להתרפק עליו ועל אי העשייה שהביאה לסוג של עצלות שהזינו זה את זו בהנאה.
עד ש…
כמו בכל דבר.
עד שנמאס לי.
וכשנמאס לי אני מוציאה את הראש מעל המים ומתחת לשמיכה, כדי לחפש מה קורה שם בחוץ. וכשמחפשים, מוצאים. בהתחלה אלו רק סימנים מהיקום שהביאו איתם כל מני אפשרויות לצאת מהנוחות הלא נוחה הזו.
למה אתם מפריעים לי ביאושי?
בהתחלה התנגדתי. מאוד. כי האפשרויות לא התאימו למי שחשבתי שאני. לא התאימו לכל מה שבניתי לפני ההרס. כי זה כאילו לא אני. גם התנגדתי וגם הדפתי.
אבל אז נזכרתי שאני דובי כן כן. ולרוב הדברים אני אומרת כן. אז גם לזה החלטתי להגיד כן.
ואחרי שאמרתי את הכן, כלומר I DO, הכל התחיל להסתדר.
המוח שלי סידר הכל ונתן פרשנויות חדשות, התעסק ברציונליזציות משובחות והעניק הסברים שמניחים את הדעת.
שורה תחתונה: בחרתי נכון.
סיכום הסיכומים: העיסוק שלי אינו מגדיר אותי. מה שאני מביאה ממני לעיסוק שלי, זה מה שאני ומי שאני.
אז נעים מאוד, שמי קלריסה יהודית אורבך טייטל, ואני עובדת בחנות בגדים קטנה ומטריפה בשם פרימדונה במכבים ממש ליד הבית.
ומה אני עושה שם?
קודם כל לומדת את העבודה. ויש הרבה מה ללמוד. בשוטף אני מסדרת את הסחורה, מסדרת את החנות, מקבלת לקוחות, מציעה להן בגדים, מוכרת להן את הבגדים ובין לבין גם מדגמנת קולקציות חדשות שהגיעו לחנות. ובין לבין נהנית להיות העובדת של… עם הרבה צחוקים והומור
קיבלתי הזדמנות וניצלתי אותה. (בלי קשר אני עדיין ממשיכה קצת לבכות על מה שלקחו לי… מותר לי, לא?) לגמרי לא הופתעתי לגלות שבעבודה הזו יש המון דברים שאני אוהבת שקשורים למי שאני באמת ועל הדרך מצאתי דרך להתפרנס בקטנה גם בתקופה קשה שכזו.
תודה רבה ל Elana Yawetz המהממת בעלת החנות שהכניסה אותי למשפחת פרימדונה. תודה על הזכות לעבוד, תודה על ההזדמנות.
אז מי שרוצה לפגוש אותי שם, נא לוודא שזה היום והשעות שאני עובדת.
בינתיים קבלו רק תמונה אחת מהקולקציה החדשה.
ובתמורה אשמח לקבל מכם עידוד ותמיכה.
ולפני שאני נפרדת כמה דגשים ולמידות שלי מכל התהליך:
- מותר להיות עצובים ולהתמסר לפולניות. זה לגמרי חוקי.
- רק לשים לב אם חלילה לא איבדנו שליטה ואנחנו משתבללים עמוק מדי למקום שיהיה קשה מאוד לחזור ממנו.
- אם נרצה לעשות שינוי לא צריך הרבה רק:
- להשתחרר מתבניות, להגדיר מחדש מטרו, לשנות פרשנויות
- להבין שאנחנו לא המעשים שלנו. אנחנו אנחנו והמעשים שלנו יתגמשו בהתאם
- החיים הם משחק, וזה לא משנה איזה יד קיבלנו, זה משנה איך אנחנו משחקים
- גם אם אנחנו לא עוסקים ביוגה… נדרשת מאיתנו המון המון המון גמישות לצלוח מצבים קשים
- על כל דלת שנסגרת נפתח לפחות צוהר אחד
- כל צוהר שנפתח הוא עולם ומלואו.
- הווה שלנו הוא תוצאה של פעולות שאנחנו פועלים או שאנחנו נמנעים מלפעול.
אהבה ענקית,
קלריסה
