אחווה נשית שבטית
יש דבר כזה
מאמר השראה מאת קלריסה טייטל
ברווח שבין סגר להגבלות תנועה ובזמן המדויק ביותר, הצלחנו כמעט כנגד כל הסיכויים לצאת לסדנת סוף השבוע שלנו "לחופש נולדה".
אמנם עידן הקורונה סגר לנו את כל הפעילויות העיקריות שלנו שהיו עם מעבר חינני בדיוטי פרי, אבל אותנו, את מיכל ואותי, שתי ילדות בלונדיות שלא מסוגלות לקבל את המילה "לא" או "אי אפשר" אי אפשר לעצור.
סיעור מוחות יחד עם אנטנות מורמות ולוויינים ממוקמים גבוה בשמים, הולידו מחדש את הרעיון של סדנאות בארץ. רק היה צריך למצוא מחדש את המקומות המתאימים ביותר למי שגדלנו להיות.
ומה קורה כשמחפשים? נכון, מוצאים…
מצאנו מקום משגע, נושק לנגב הצפוני, שתי וילות מעוצבות, מאובזרות ומפנקות עם חצר מוריקה המותאמת לתנאי המדבר עם צמד שיכשוכיות מפתות. וגולת הכותרת… בריכה.
בשנייה הראשונה שכף רגלנו דרכה שם (מיכל ראתה ראשונה ואז הביאה אותי לאישרור…) היה ברור לנו שזה זה.
לקחנו את כללללל המרכיבים של העידן והתזמון והמיקום ומאפיינו המקום ערבבנו הכל ויצא לנו:
"לחופש נולדה" סדנת סוף שבוע מיוחדת במינה
העלינו פוסט מקדים עם תמונות שצילמנו שם, הצמדנו לזה את הכותרת הגאונית ולא עברו 30 שעות והסדנה הייתה סולד אאוט.
נשים וותיקות ונשים חדשות שכל מה שחיבר ביניהן הוא הרצון לחבור לשבט הנשי, בוילה מדהימה עם בריכה, להתמסר לסדנאות, להכיר נשים נוספות, להגדיל את השבט, לחוות את החופש. החופש להיות. החופש לחיות. החופש לאהוב. החופש להרגיש. החופש להיות מי שאנחנו באמת.
לא היה צריך יותר ממעגל פתיחה והכרות ראשונית בשביל לחבר ולהתחבר ולהיות במאה אחוז קבלה ואפס שיפוטיות…
הקסם קורה מיד.
קרו המון דברים להמון נשים בכל מני רבדים גלויים ונסתרים.
וכשכבר נדמה שקרו כל הקסמים כולם, פתאום קורה עוד משהו.
אבל היה דבר אחד מדהים במיוחד.
ביום השני של הסדנה, ערכנו סדנה בבריכה. סדנת ווטסטו משולבת מחולקת לשלושה חלקים בהדרגה…
הבנות החלו להגיע אחת אחת, נכנסו לבריכה התאקלמו למגע הנעים והחמים של המים חייכו חיוך של עונג עוד לפני שידעו מה הולך להיות ולאיזה מעמקים של שחרור והתמסרות נגיע. ואז…
בתוך כל השלווה הזו נשמעה הקריאה הבאה:
"רק שתדעו לכם שאני מפחדת ואני לא נכנסת יותר מזה למים אין סיכוי שתזיזו אותי מכאן אני נשארת צמודה למדרגות ואחוזה במעקה ושאף אחד לא יגע בי כי אין סיכוי שאני זזה מכאן. המקום היחידי שאכנס לגמרי לבריכה זה אם יש בריכה בגן עדן."
לקח לנו דקותיים להבין מה פה קורה פה ועל שום מה הופרה השלווה…
ואז ניגשתי אל האישה היפה בבגד הים הלבן הנחושה בדעתה לא לזוז מילימטר ממקומה, הסתכלתי לה עמוק בעיניים ואמרתי לה בנועם ובמבט אוהב ומלא חמלה:
"הכל טוב, כאן עושים רק מה שנכון לנו. לא חייבים לעשות דבר. רק מה שבאמת רוצים…"
השארתי אותה להחזיק חזק חזק במעקה ופניתי להנחות את החלק הראשון של הסדנה במים.
בעודנו בשיא של ההתרגשות פתאום שתי נשים, אחת מחבקת את השנייה מאחור, עושות את דרכן במים לכיווני…
זהבה נחושה בדעתה לעזור ליפה לשחרר את המעקה הצליחה איך שהוא בדרך פלא לעשות זאת… האישה החזקה מאחור, מחבקת את זו הפוחדת, כשכל גופה משמש כמעין מעקה והגנה.
ויפה רועדת מהתעוזה מההעזה מהריפוי מהבלתי יאמן. היא עזבה את המעקה. היא סמכה על חברה לסדנה שלפני פחות מיום היא אפילו לא ידעה על קיומה והיא נפתחה לקבלה העצומה הזאת.
זהבה העבירה את יפה לידים שלי. חיבקתי אותה חזק, הבטתי לתוך עיניה ושחררתי אותה אל תוך הידיים האוהבות של הקבוצה.
שתי שורות של נשים עמדו במרכז הבריכה כמו במשחק "יש לנו תיש" והובילו את יפה בהליכה מקצה לקצה כשהן שולחות אהבה וחיזוק מחזיקות ותומכות.
כשיפה הגיעה לקצה השני, בסוף שביל המלאכיות במים, היא התיישבה לה על המדרגה ופרצה בבכי…
"אף אחד לא יאמין לי… אני סוחבת פחד ממים עוד מימי ילדותי…
וזו הפעם הראשונה מזה שלוש שנים שאני בוכה…
עשיתי מבחינתי את הבלתי יאמן ואין מילים בפי."
וכמו שכתבה אחת המשתתפות:
❤ כל אחת שיחררה משהו בסדנה הזאת וביחד זה שחרור אחד גדול.
אחווה נשית שיבטית. יש דבר כזה.
אהבה גדולה, קלריסה
