יומן מסע בימי הקורונה, פרק 1
מאת מיכל ששון
בלי הודעה מוקדמת
אם הייתן אומרות לי לפני שלושה שבועות, כשהסתובבתי צוהלת ברחובות ניו יורק הקפואה, שאחרי טיסה של 9 שעות אגיע הביתה ועולמי יתהפך ב-180 מעלות, הייתי מושכת כתף וממשיכה הלאה.
לא הדרך שלי להקשיב לנבואות זעם.
אולי הייתי גם מחייכת, מרחמת על מי שמאמין בזה, כי לי זה לא יכול לקרות. ואם הייתן מוסיפות ואומרות שהעולם יתהפך ויתגלגל בלי הפסקה כשאחזור, בוודאי שהייתי מוסיפה גם חיבוק ואומרת לכן שהמציאות בראש שלנו ובואו ניצור את המציאות שאנחנו רוצות, כי העולם הוא אשליה…
חולמת באנגלית
ב-16 לחודש פברואר יצאתי מרוגשת לדרך חדשה שהתוויתי לעצמי, כיזמית בלתי נלאית. "אדמה רוח אישה" הפכה לחלק משגרת יומי. רשימת המטלות הולכת ומסתיימת, הנה כמעט כל שנת 2020 בכף ידי. 2021 עדיין רחוקה ונראית מבטיחה גם היא. תכלס, החלום המשותף של קלריסה ושלי לטייל ברחבי העולם ולייצר אימפריה של מסעות רוחניים לנשים לא רק שקורם עור וגידים אלא ממש מתחיל להשמין מנחת… אז נשארו עוד כמה שעות ביממה למסע חדש ושונה, בארץ הנדל"ן של אמריקה הרחוקה.
תנינה ללא גבולות
כדרך התנינה שלי, תופסת ולא עוזבת לעולם, התחלתי כבר מזמן לעבוד על הפרוייקט החדש והנה הגיע הרגע, עומדת לרכוש לי בית קטן בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות… והנה אני כבר בדרך, במטוס להרפתקה החדשה. אלוהימה ואני ביחד במסע חובק עולם ועסקים שבו הטוב והעוד יותר טוב מצפים לי מעבר לפינה. הרגשות מעורבים: גאווה, חשש, תקווה ואמונה, ביטחון וחוסר ביטחון גם יחד – כולם התערבבו ללוות אותי בשבועיים של מסע.
סדקים בבועה
לא אלאה אתכן בפרטי המסע שכבר נכתבו (מי שרוצה לקרוא מוזמנת ללחוץ כאן לבלוג על ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות). שבועיים של עליות וירידות כדרכו של עולם. אני ביבשת אמריקה. מרוגשת, מאושרת, בחוויה ראשונית מחייכת. החדשות ברקע, כמובן. תמונות מסין, מאיטליה חוצות מדי פעם את המסך, אבל אין להן סיכוי בכלל לחדור את חומת השמחה והאמונה שבלב. כי למוח שלי/שלנו יש תכונה חשובה שאין לפקפק בה – כל מה שמתמקדים בו – גדל. אני מגדילה אני גדלה. ואת החדשות – מקטינה.
הדרך חזרה הביתה
כל זה היה עד הרגע שבו עליתי על מטוס אל על מניוארק לתל אביב. התאריך 28 בפברואר. משהו כבר הרגיש שונה. במקום הטיסה העמוסה שבה הגעתי, קיבלה את פני שלישיית מושבים מפנקת ומטוס ריק למחצה. מידי פעם אנשים עם מסיכות על הפנים, ועדיין זה לא הספיק לי כדי להבין שמשהו קרה. אכן המציאות היא אשליה ולכן בחרתי להתמקד בטוב שזכיתי בו, פרשתי רגליים וישנתי לי עד תל אביב.
הנחיתה כבר הייתה חשודה. שדה ריק ביום שישי בצהריים? רק גלגל מזוודות אחד עבד והנוסעים העייפים של ימי הטרום-בידוד העמיסו איש את מזוודתו וחמקנו החוצה מהבועה המוכרת אל תוך עולם שהשתנה לחלוטין…
#יומן_מסע_בימי_הקורונה
