יומן מסע בימי הקורונה, פרק 2
מאת מיכל ששון
הכתר נוחת בחבטה
את הימים הראשונים של אחרי הנחיתה מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אני זוכרת בקושי. עייפות הג'טלג מתערבבת בחדשות שהתחילו לזעוק מכל קיר. האם הנגיף הזה, קורונה-כתר, זה משהו באמת רציני? מזל שכבר חזרתי מאמריקה לפני שהכריזו על בידוד לכל החוזרים מחו"ל. חברות שעדיין לא חזרו ומיועדות לחזור לבידוד, המשפחה שמתחילה להתכנס יחד.
רגעים אחרונים של אופטימיות
בפגישה דחופה עם מחלקת השיווק, נבחנות אסטרטגיות חדשות לפעולה. בונים ליין חדש של מסעות וסדנאות ביחד. אפילו הצלחתי להתלהב טיפה מתוך ערפילי העייפות. אז לא חו"ל. הכל יהיה טוב. מסע רוחני הרי אפשר לעשות בכל מקום. אז נתגבר את סופי השבוע בארץ, ניצור סדנאות חדשות, אעביר את הקורס שלי על נשות התנ"ך… אפשר להמשיך לרוץ קדימה…
שינויים מסחררים
לאט לאט חדרה אלי ההבנה שהקורונה-כתר הזאת לא מתכוונת להתנדף כל כך מהר. משהו קורה פה וצריך לתת עליו את הדעת. הטיסות לא יחזרו כל מהר. השמים נסגרים. אנשים נסגרים. תוכניות משתנות בקצב מסחרר…
האופטימיות מתחלפת ברובוטיקה
והאופטימיות הנצחית עדיין מרוממת לי המצב רוח, כאומרת – בסדר. תקלה בדרך. זה תיכף יסתדר. משום מה, בימים הראשונים האלה תפקדתי כמו רובוט. צריך אז עושה.
לכתוב? כותבת.
לדבר? מדברת.
לבטל? מבטלת.
לחפש? מחפשת.
עולם כמנהגו נוהג ורק הקורונה פוערת סדקים בטוב והמוכר. בהתחלה מסתגלים, לא כך – אז שיהיה אחרת. אם לא מלמעלה, שיהיה מלמטה. לא בחוץ? נישאר בפנים. וכן הלאה וכן הלאה… כמו להתרגל לברז שמטפטף.
מה מטפטף… מה?
בהתחלה הטיפות כמעט ולא נשמעות. טיפה פה טיפה שם. ולאט הן מתגברות, האוזן מסתגלת. מדי פעם בודקים מה קורה, אומרים לעצמנו שיש צורך להתקשר לאינסטלטור וממשיכים הלאה עד הזרם הבא…
רק עשרה ימים עברו והזרם הפך להיות כל כך חזק, שאפילו מאותגרת-מתנגדת חדשות כמוני, התחילה לדפדף בהיסוס בין דפי האינטרנט לחפש להבין מה מתרחש בעולם ובארץ. תוך יומיים עברתי לשמוע את מהדורת הערב, מהדורת הלילה, חדשות הבוקר…
חבטת הכתר המתרסק
ואז זה קרה. הרגשתי אותו נוחת לי בחבטה על הראש. איייייי ממש לא נעים. למרות שכשהצצתי בראי הוא נראה לי לא רע – כתר על ראשי. נחמד. אבל רגע, זה לא כתר. זו קורונה (ולמי שלא מבינה ספרדית עד כה – קורונה היא כתר…). הכתר הזה לא זהר כמו הכתר של מלכת-אסתר בחגיגת פורים בגן. הוא היה כבד ודוקרני והתחושה שלו הייתה שהוא יושב לי על הגרון ובתוך הלב. הבנתי. לאט לאט אבל בטוח. העולם השתנה. העולם שלי השתנה. אני צריכה לעצור. אני. את זאת שלא עוצרת…
עצירה של הבלתי ניתנת לעצירה
ואיזו עצירה זו הייתה… חריקת בלמים מטורפת. כמו לנסוע 120 קמ"ש בכביש המהיר ואז לקלוט שכולם לפניך עצרו וללחוץ על הברקסים בבת אחת…
ואחר כך? שקט באוויר. פקק ענק של מכוניות רבות בתאונת שרשרת אפקט-דומינו ענקית…
בבת אחת פרץ עצום של רגשות שמלווה את ההבנה הזו. עצרתי. זו מתנה? זה עונש? זו עובדה? זה יהיה טוב? או שלא???
וחוסר אונים עצום שמלווה בכעס ותסכול. אני רוצה להמשיך לרוץ קדימה. יש לי עוד המון עבודה לעשות. המון מסעות ליצור. המון… חיים לייצר. אבל אלוהימה שבשמים, משקיפה עלי מהשמים ואומרת – סבלנות, עדיין לא סיימתי. עכשיו לעצור.
למעבר לחלק 3 "מי שומר עלי" לחצי כאן
#יומן_מסע_בימי_הקורונה
