יומן מסע בימי הקורונה, פרק 3
מאת מיכל ששון
מי שומר עלי
אחרי שכתר הקורונה צנח לו בחבטה על ראשי, לא נותרה לי ברירה אלא להתרגל לתחושה. להבין עד הסוף את המלכות החדשה שזכיתי לה. לתרגל את הגבולות החדשים. לראות מי נגד מי ומי בעד מי ואיך בכלל אוכלים את זה.
למי פונים לעזרה כשהכל מתבטל?
אין טיסות? אז אין גם מסעות. במקום לפרוש כנפיים ולעוף, אני מסתחררת באוויר בסחרור-טוטו מטורף של יצא / לא יצא. הריטריט. הטיול. הנסיעה… קפריסין, בודפסט, מרוקו, איטליה ומרחוק שאר מסעות 2020 שתוכננו והוזמנו בעמל רב, נראים רחוקים מתמיד והעולם פתאום מפסיק להיות כפר גלובלי קטן. ואני, מחבקת את כל עוברי המסעות שטרם-נולדו וכבר הם עומדים להימחק, מרימה את ראשי לשמי אלוהימה ואני לא מבינה למה. תסבירי לי בבקשה, אני פונה אליה – מי שומר עלי עכשיו…?
**************************************************************************
בחיים שלפני הקורונה, אני רגילה לחיות כמו מישהי ששומרים עליה. מה זאת אומרת? הכוונה שאני מתהלכת בעולם כמו פרימדונה שבטוחה שכל צעד שתעשה, יהיה על קרקע בטוחה ומוצלחת. גם אם חלילה יש בור קטן בדרך, אני יודעת בוודאות שאחת מהאפשרויות הבאות יקרו:
- אעקוף את הבור, כלל לא אדרוך בו
- אם אדרוך בו – משהו שם יתרומם כמדרך לכף רגלי ואני לא אמעד
- אם אמעד ואפול – מישהו יושיט לי יד, יחלץ אותי. ישמור עלי…
אולי זה נשמע קצת יהיר, אך בינינו, בלי ביטחון ואמונה בהצלחת הדרך, לא ניתן לחיות את חיי. כדי להרים פרויקטים מורכבים, לצעוד כל יום בשבילים לא מוכרים ולא וודאיים ולהצליח לנשום ועוד לחייך, כל אלה הם מצרכי יסוד… בוודאי קל יותר ללכת בדרך המלך הסלולה, אבל אם הייתי שם, מי היה סולל מסלולים בארצות רחוקות?
אף אחד לא חסין
מתברר שגם לבחורה שמורה ומוגנת כמוני, מצפים לפעמים בורות יותר עמוקים, שאפשר ליפול לתוכם. ללא ספק השבועות האחרונים הצליחו להביא אותי לפתחו ואף לעומקו של בור כזה, בהפתעה גמורה וללא הכנה מוקדמת. נראה לי שהגברת קורונה בהתייעצות עם אלוהימה החליטו יחד לתת לי הזדמנות פז לבחון מה קורה במצבים של בורות עמוקים במיוחד ועד כמה באמת שומרים עלי.
שיעורים ועוד שיעורים…
לצערי, התובנות על השהיה בבור הקורונה, מטפטפות אלי בקצב איטי למדי. הייתי מעדיפה, כמו כולנו, לקבל הארה מיידית ולהבין בבת אחת מה קורה פה, מה השיעור ואיך יוצאים מזה. אלוהימה, כמו שהיא במיטבה, חושפת טפח ומסתירה טפחיים. אין ספק שהשיעור הראשון הוא שיעור הסבלנות (אני לא מצטיינת…) ושיעור השחרור משליטה במצב (כנ"ל). היות ואין לי ברירה, אני מסתגלת לאיטי ולומדת על הדרך על התכנית הגדולה והמדוייקת ששומרת עלי – גם בלי שאבין אותה.
נחזור רגע למציאות, שבה, כך מתברר, כנראה הכל קורה לטובה, לטובתי.
כשלפתוח טלוויזיה בערוצי החדשות הפסיק להיות טאבו בשבילי, כשכל ערב יש מופע שאין להחמיצו שאחריו החיים מצטמצמים מעט, זה היה הרגע שבו הבנתי שמה שהיה לא יהיה. השמים לא ייפתחו בקרוב. אם כבר, הם ייסגרו עוד יותר. ולא רק השמים נסגרים. טבעת ההגנה מפני הקורונה שעד עכשיו הצליחה להשאיר אותנו בארץ מולדתנו, התחילה להתכווץ בכל יום עוד קצת. בתחילה כינוסי ענק נאסרו, אחר כך ההגבלה ל 100 אנשים ואחר כך 10 אנשים, ואחר כך איסור על התקהלות ומרחק 2 מטר מאדם לאדם…
מתי אבין את ה"למה"?
תוכנית חומש חדשה ומקומית לפעילויות "אדמה רוח אישה", שהוכנה בעמל רב ויצירתיות הפכה בשניות ללא רלוונטית כשהבנו שמפגשים מכל סוג שהוא לא יוכלו להתקיים. ואני, שמבינה באיחור של כמה ימים, שמה שהיה לא יהיה. לפחות לא בזמן הקרוב. שוב שואלת את אלוהימה: למה? למה לעצור הכל? אי אפשר לעשות אותו דבר רק ביותר קטן? הרי שאם יש כאן שיעור כלשהו עבורי, אפשר היה ללמד רק אותי. לא צריך את כל העולם בתוך זה… ואולי כן? אולי צריך את כולם סביבי כדי להראות לי שכולם סביבי ואיתי? עדיין לא הבנתי עד הסוף.
בכל דבר שקורה לי יש משהו טוב
ויחד עם זאת ולמרות העצירה, עדיין מתרחשים דברים כמו – העסקה שלשמה נסעתי לאמריקה מתממשת סופסוף. באיחור אופנתי של שלושה שבועות. ואני עכשיו הבעלים החוקי של חורבה קטנה ומקסימה בעיירה שטופת ירק באלבמה ומי יכול עכשיו לדעת מה יהיה בכלל והאם אפשר לשפץ/למכור/ לעשות איתה משהו עכשיו? ואני ממשיכה לתהות על פשר העיכוב ועל פשר ההצלחה המאוחרת על סיפה של השבתה מוחלטת של העולם… ואיך כל זה לטובתי?
דוקא כאן התשובה לא מאחרת – לו היתה העיסקה נסגרת בזמן המתוכנן, היינו מן הסתם כרגע באמצע השיפוץ, כשכולם בסגר, ואי אפשר לדעת מתי נמשיך…
העיכוב הביא אותנו למקום בטוח. הבית בידינו. יש עסקה. השיפוץ – בנחת אחרי המבול.
ותוך כדי תנועה, או חוסר תנועה, כי אין כל כך לאן ללכת, אני מתחילה להבין חלקים קטנים בתוכנית ההגנה הגאונית עלי, שמגייסת את כל העולם כולו לשמור עלי…
בינתיים יש זמן ליצור עולם חדש, גם אם זמני, שמנצל את הזמן הנוסף שקיבלתי מתנה. על הסדר העולמי והאישי החדש – בפרק הבא…
