יומן מסע בימי הקורונה, פרק 4
מאת מיכל ששון
בטבע טוב פי שבע
ככל שהזמן חולף לו בימי הקורונה, חדשות הופכות לישנות מידי רגע. מה שאתמול, או לפני שעה, היה חלק מהחיים, חידוש מדהים או שמחה קטנה שגיליתי, הופך תוך רגע ללא רלוונטי… לא רק הצד העסקי, שהפך את החיים שלי ושל עוד מאות אלפי אנשים בשנייה, אלא גם דברים קטנים וקטנטנים הרבה יותר שקיבלו נפח ועוצמה משלהם והנה… גם הם פרחו להם…
הימים לא חיכו לי שאצא מהלם העצירה והמשיכו לזרום בקצב שלהם ואיתם טבעת הסגר המתהדקת. הפנמתי את המשבר בתוכי והבנתי את גודלה של המתנה שניתנה לי – זמן לעשות מה שאני רוצה!
אז מה בעצם אני רוצה לעשות עכשיו?
לרגע קט ניסיתי לשאוב רעיונות מהפייסבוק שלי, מרחב שנוח לי בדרך כלל. הרכבתי לי פה פאזל לפי טעמי של אנשים שמחים וקבוצות בעלות עניין משותף ואני אוהבת לסייר במרחביו הוירטואלים ולהרגיש את האנרגיה החיובית. אך משהו קרה כאן. "ספר הפרצופים" שלי הפסיק לחייך בנועם והתחיל לצעוק ולפעמים לשאוג.
לכובע שלי שני צדדים
מצד אחד קבוצות העצמאיים הזועמים על אפליה וחוסר פרופורציה, סיפורים עצובים ומסרים מאיימים הקוראים לאנרכיה – קשה לקרוא, אבל עוד יותר קשה להתנתק. אני מסכימה איתם, עם חוסר האונים הזה שבקריסת העסק שייצרת, השקעת בו את הנשמה והנה חמק לך מבין האצבעות תוך שנייה, משאיר אותך תוהה מה לעשות עם חובות, התחייבויות, תכניות…
מצד שני קבוצות העצמאיות המתעצמות והמעצימות. החל ממסרים חייכנים המשדלים אותי למצוא את הטוב בכל דבר, לגלות את המתנה, לחשב מסלול מחדש, להמציא את עצמי שוב, וכלה במסרים עמלניים שמפתים אותי להיכנס לעשרות שיעורים, הרצאות, וובינרים, הכל באון ליין והכל בחינם. תתעמלי, תרקדי, תשירי, תקשיבי, תלמדי… התעייפתי רק מלקרוא את הפוסטים.
ואיפה אני כאן בתוך כל המהומה הצועקת הזו? מה אני רוצה לעשות עכשיו?
מפלט אחד נמצא מיד בשלל משימות "עבודה" שהעמסנו על עצמנו ב"אדמה רוח אישה". יצירת מרחב וירטואלי ברוח שלנו הוא תעסוקה מהנה וכיפית. אני כותבת את היומן הזה, יוצרת סרטונים, מתזמנת פוסטים חכמים (וחייכניים…), מדברת בסיעור מוחות עם קלריסה, אחותי למוח-אחד, כרגיל, בשיחה בלתי פוסקת בכל המדיות האפשריות מההשכמה ועד לשינה (כמעט). כל אחת בשלה ושתינו בשלנו.
נפלא ויצירתי. מילאתי שעתיים ביום.
מה עוד?????
למרות שבישול מעולם לא היה הקטע שלי, בכל זאת להיות בבית כל היום בחברת 3 או 4 ענקים פעורי פה (אחד בצבא וחזר רק לפני יומיים), תובע ממני להקדיש גם לא מעט זמן לענייני דיומא, כלומר – מזון. כל יומיים צריך לצאת לקניות כי אולי מחר יגיע אלינו המבול ושלא יחסר חס וחלילה שום דבר לאף אחד. ואחרי הקניות (הזהירות) יש צורך בבישול. ומה שהיה הוא לא מה שיהיה… כי ענקים בסגר צורכים כמויות הרבה יותר גדולות מאשר ביומיום. אז… קונה, פורקת, מסדרת, מבשלת, מאכילה, מפנה, מנקה, בודקת מה חסר וחוזר חלילה… חושבת שאולי הרמז של אלוהימה אלי הוא להתמקד בגברים שבבית שלי ולא בנשים שאני אוספת לי. אז רומזת…
ומה עוד?????
עיסוק חביב ואהוב שזוכה לעדנה ולגיטימציה מחודשת הוא צפיית בינג' בסדרות טלוויזיה. תודה לאל לפני שנחתה פה הקורונה טרחתי לצייד את הבית גם ביס וגם בנטפליקס. יש לי רשימה לא קטנה של משימות שדורשות צפייה והמלאכה מרובה… וכאן אני רוצה להבהיר לכולם את החשיבות המרובה של העיסוק הזה:
- הוא נעים וממכר. לא צריך המון ריכוז. אפשר לנוח תוך כדי…
- בתקופה שבה הקשר עם חברים אמיתיים הוא וירטואלי בלבד – החיבור שלי לדמויות המשחקות מתחזק ומתעצם. וזה לא סתם! יש לי חברים חדשים! משפחות חדשות! אני שמחה איתם, בוכה איתם, מתרגשת… תגידו בריחה מהמציאות? אז תגידו… בשבילי זו לא בריחה אלא כניסה לעולמות אחרים. תוספת למציאות. ומה רע?
- הוא מאפשר לי חיבור עקיף לשאר בני המשפחה שלי, שכולם מתגוררים איתי באותו מתחם ופותחים את אותו מקרר (ר' סעיף קודם) אבל רוב שעות היום מצויים כל אחד בעיסוקיו – זה בעבודתו החיונית, זה בהתבגרותו הלא חברותית וזה בצבא. עם כל אחד מהם יש לי סדרה מיוחדת לצפייה רק איתו. כל אחד – מה שהוא אוהב. ועכשיו נוצרו עוד כמה שעות של כיף משותף וחיבור רב מיימדי למשפחה שבבית ולמשפחות נוספות.
מה עוד?????
ואז הגיע הרגע, כשמתוך שלל המשימות החדשות, הצלחתי סופסוף להרים ראש ולהביט החוצה אל העולם. היה לי קצת קשה לעשות את זה בהתחלה, כשהייתי מכונסת כאן במשימות בבישולים ובסדרות. כשהצצתי דרך החלון, האמיתי והוירטואלי, הבנתי שהנה ההזדמנות האמיתית הלא וירטואלית שלי!
פריצת הגבולות של עצמי
בימים כתיקונם אני נזהרת מ"לעשות ספורט". לא בא לי. מכירות? וגם אם במקרה בא לי לעשות איזה סיבוב הליכה או ריצה, תמיד אני חסה על הזמן שייגזל ממני. בהתלבשות, ביציאה, בחזרה, במקלחת שאחרי, בהתאוששות. אופססס הלכו להן שלוש שעות יקרות מפז של עבודה. אבל הייייייי!ממש עכשיו, במקרה, יש לי כל יום ים של זמן. אפשר ואפילו רצוי למלא אותו בהזזת הגוף במרחב החופשי עדיין. ואז זה קרה! אני, חפרפרת הסלעים, התחלתי לחייך כל בוקר לנעלי הספורט שלי (יש לי אותם כבר 5 שנים במצב חדש כי הן בקושי בשימוש. את הזוג הקודם החלפתי, במצב חדש, רק כי רציתי להחליף…), לנעול אותן ולצאת לסיבוב ארוך וירוק בשבילים וברחובות המקיפים את ביתי.
בטבע טוב פי שבע
לשמחתי אני מתגוררת על ראש ההר ביישוב קטן ומוקף עצים ושבילים. לבד או יחד עם שותפות (שומרות מרחק!) התחלתי לגלות דרכים חדשות ומרגשות בתוך ים של פריחה. מצאתי הנאה גם בלצעוד בגשם ואפילו כשחם וגם בעלייה… בטבע טוב פי שבע! האזניות משדרות לי מוסיקה אהובה או פטפוט עם השותפ/ה להליכה ונראה כאילו באמת הימים הללו הם חופשה במתנה. או במילים של חברותי המעצימות מהפייסבוק – הצלחתי לסחוט את הלימונדה מהלימון!
אבל…
זוכרות את הפסקה הראשונה? מה שהיה הוא שלא יהיה ובכל רגע הדברים משתנים וכו'? אז הנה זה שוב קרה. עשרה ימים של טיולי בוקר משיבי נפש ואז הטבעת התחילה שוב להתהדק. אסור לצאת עוד למרחקים. כל אחד בביתו, בביתה, תחת גפנה ותאנתה…
ושוב, אלוהימה ואני בדיון מחודש מדי בוקר – לצאת או לא לצאת? אם כן, מה זה אומר עלי כאזרחית טובה/ לא טובה ונותנת דוגמה לאחרים. ואם לא, אז מה לכל הרוחות אעשה בזמן ששוב נפער לפני?
שאלה טובה. ימים יגידו… אספר לכן…
למעבר לפרק 5 "הרהורים על יציאת מצרים ועל יציאה בכלל" לחצי כאן
#יומן_מסע_בימי_הקורונה
