יומן מסע בימי הקורונה, פרק 5
מאת מיכל ששון
הרהורים על יציאת מצרים ועל יציאה בכלל
עוד שבוע שקט של מחשבות בבית. כאילו שיש עוד משהו לעשות בימים האלה. אוטוטו מתקרב לו חג הפסח ואנחנו, במקום לצאת ממצרים, לצעוד במדבר, לעבור למקום חדש, אנחנו נשארים בבית. ביתו של אדם מבצרו, כך מתברר, וכך זועקות הפרסומות מכל פינה, בכל תוכנית טלוויזיה או רדיו. כאילו כל בית מוקף במין מעגל אנרגטי שחוסם כל רע וכל וירוס מלהיכנס אליו – לו רק נישאר בפנים ולא נערבב אוויר של חוץ עם אווירה של בית.
המוח האנליטי שלי מתקשה להכיל את הסתירה – הרי הפנים של בית אחד הוא החוץ של בית אחר וליהפך, אז איך זה שכולנו בטוחים אם נישאר בתוך הבית?
בבית שלי כולנו כאן. חמש נפשות בקופסה אחת. לא כל כך קטנה אבל קופסה. מתחם אחד. כולם מסתכלים החוצה. מדי פעם מעיזים לצאת לנשום אוויר. וחוזרים אל הביטחון שמציע הבית. המון דברים קורים כאן, בין החדרים.
שלושה בנים לי
האמצעי
ראשית, החייל שלי חזר! הוא לא שמח, כי עצרו לו את הקורס באמצע, שלחו אותו ואת כולם הביתה. שיישארו כאן קצת בצמר גפן של אמא, אסור לצאת משער הבית (וזו כבר הקלה, כי בהתחלה אמרו להם להישאר בתוך החדר) ויש לשמור מרחק ממי שכן יוצא (לקניות? לעבודה? להביא חבילות לסבא-סבתא?)… אז כן. חיבוק זו לא אופציה עם הקשוח הזה, ובכל זאת רק לראות אותו כל בוקר מתאמן בגינה ולאכול איתו ארוחה או שתיים ביום – עושה לכולנו טוב. אז המסע של החייל, שכבר היה בכושר נעצר – אבל הלב שלי חזר לפעום מחדש…
הצעיר
התיכוניסט בחדר שמול חדרי, גם הוא עובר מסע משלו. מתבודד מרצון ולפעמים אפילו לא יוצא מהמיטה. כל הקשיחות של גיל הנעורים מתגלה כאן במלוא תפארתה. אני עוד זוכרת היטב את הגיל הזה. גם לי הייתה דלת וגם היא הייתה סגורה רוב הזמן. החדר של ילדותי היה פינת אוכל שנסגרה לה. הייתה לי מיטת ספה שסידרתי מחדש כל בוקר כדי להרגיש בחדר ההסבה של עצמי. בתוך החדרון הפיצפון, שהיה רק שלי, היו גם שולחן כתיבה, ספריה, שטיח ובדרך כלל לפחות שלוש גיטרות שהגיעו אלי בדרכים מסתוריות. אני התכווצתי לי שם בין שלושתן, בלי ויי פיי, מחשב או סלולרי (שנות השבעים של המאה הקודמת…) וביליתי שם עם עצמי. אולי אז למדתי לבלות עם עצמי? כי האמת, שהקטע הזה של ימי הקורונה לא ממש מפריע לי. אדם בתוך עצמו הוא גר. גם אני. גם התיכוניסט שלי. והאמינו לי, זה רק נראה כמו עצירה. למעשה, זהו מסע אינטנסיבי ביותר.
הבכור
הבכור שלי עובד. הוא היחיד כרגע שיוצא מהבית באופן מסודר כל יום. מכיוון שכולנו כאן, הוא זוכה לנסוע באוטו שלי כל יום! מצד שני, הוא יוצא בבוקר וחוזר בערב. האם הוא שמח? לא ממש. מנקודת המבט של אחרון המוהיקנים העובדים הוא סבור שכולנו כאן כרגע חוגגים את הקורונה ורק הוא נשאר לכבות האור במה שפעם היה מכונה "עבודה". במהלך היום עוסק באריזות והכנת משלוחים שיצאו החוצה מהחנות בה הוא עובד – לבתים אחרים שמהם אסור לצאת… לפני שהסגר התהדק, מקום עבודתו היה בין האחרונים שקיבל קהל והילד שלי, שפיתח סבלנות ברזל שלא ברור מה מקורה, התמודד כל יום עם עשרות ואפילו מאות אנשים שצבאו על החנות בניסיון להוציא קצת כסף בזמן שהם יוצאים מהבית. עכשיו גם זה כבר לא קיים. כדי לקבל קצת טעימה מן החוץ הלא חיוני, צריך לבצע משלוח… פיית הקניות עזבה, תחי מלכת ההזמנות החדשה!
ומי עוד איתי בבית?
כמובן, באותה קומה, באותו חדר ובאותה מיטה 24/7 – בעלי שיחיה. גם הוא עובד. המון. אלא שהוא השתכנע להישאר בבית ולעבוד בפיג'מה מהמחשב בחדר העבודה במקום לצאת למשרד ולשבת שם. ולא שזה קל לו! הבנאדם המציא את צמד המילים "לצאת החוצה". בזמנים רגילים הוא עובד סימולטנית במספר פרויקטים ורגיל להסתובב בכבישים ובין משרדים שונים במהלך היום. בימים אלו, כשאנו נדרשים להישאר בבית והפגישות בזום ממוחשב, הוא כלוא פה כמו ארי בסוגר. מבליח מחדר העבודה כל שעה או שעתיים. מצד אחד אחוז התפעלות מהקלות הבלתי נתפסת של מפגשים ממוחשבים שחוסכים לו בזמן הרב של הנסיעות. מצד שני הארי הכלוא גובר עליו ולפחות פעם ביום הוא מוציא את עצמו לסיורים, סידורים או קניות. לנשום אוויר…
ואני?
כמו תמיד, שלגיה בבית הענקים. אישה אחת בבית של ארבעה גברים. אלוהימה בראה אותנו, הנשים, להיות מלכות הבית פנימה. אמנם בימים רגילים אני מרבה להיות שרת החוץ, אבל במצב הנוכחי אני מושלת בבית בלבד… צריכה גם לדאוג להם שלא יאכלו הכל בבת אחת, גם לדאוג שיהיה מה לאכול. גם לחייך אליהם (מרחוק או מקרוב) גם להיות סוג של קצינת תרבות ומארגנת אירועים – שלא ישעמם להם/ לנו. ערבי התרבות שהיו כאן בשבועיים האחרונים הם חדשים לנו – ערב קריוקי משפחתי ובו שרנו לא פחות מ 59 שירים במגוון סגנונות (!!), ערב משחקי קופסה משפחתי. נו טוב בסוף נשארנו רק החייל ואני במשחק רמי קוב בלתי נגמר אל תוך הלילה… ערב נוסטלגיה משפחתי – לכבודו הונחו על שולחן הסלון אלבומים ותמונות שנאספו במהלך הניקיונות האחרונים והעלו שלל זיכרונות ונוסטלגיה. ערב נגינה משותפת עם הילדים שלי… מרגישה שהגעתי לגן עדן. מה עשיתי שמגיע לי כל הטוב הזה?
עם זאת, לצאת החוצה אני יכולה רק בהפלגה בדמיונות וזיכרונות על ימים אחרים או בסיבובים קצרים בטבע שמאחורי הבית. מה שנקרא לנשום ולחזור.
היכן החירות שלי?
חג החירות כבר פה ועדיין החירות שלי פה. היא החופש שלי לבחור לחיות בחיובי. כן. אני כועסת, עצובה לפעמים, דואגת. אבל בסוף היום, ממש לפני השינה – אני מביטה סביב על הבית היפה שלי, מקשיבה לנשימות הילדים-הענקים בחדרים שלידי ומודה מכל הלב לאלוהי הפרטים הקטנים על שדאג לכל מחסורי. ומחסורי ברגע זה הוא קטן מאד ואין לי צורך בהרבה.
כולנו משתתפות כרגע ביציאת מצרים המודרנית, צועדות במדבר כשעל הגב רק שק קטן עם מה שהספקנו לאגור ולאסוף ברגע האחרון. וראו זה פלא! השק הקטן איכשהו מספיק לכל צרכינו כי המדבר שלנו הוא בתנאי נוחות של הבית…
אופטימיות זאת לא מילה גסה
אמנם הארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש, נראית כמו חלום רחוק, שלא פשוט לשמר אותו ואנו נדרשות למידה עצומה של אמונה ותקווה שנגיע לשם ושזה ייקח פחות מ 40 שנה! אך משהו באופטימיות הנצחית שלי אומר לי שאכן כך יהיה. ועל כך אני גם מודה. תודה על האופטימיות. גם אם היא לא תמיד נוכחת בראש מעייני, היא תמיד שם. היא מושכת בידי גם כשאני קצת שוקעת ומוציאה אותי חזרה החוצה אל האור.
שיהיה לכולנו חג חירות מלא אופטימיות ותקווה וידיעה מפורשת שהמסע הזה יסתיים – גם אם הוא מסע של חוסר-יציאה – והאור בקצה המנהרה קרוב מתמיד.
חג שמייח!
